ט"ק מכובדי, העניין הקבוע שלי בעליון (בג"ץ) תרבותי ופוליטי, וכלל לא אישי. זהו העניין במשפט ככוח, כאמצעי מארגן, כאתיקה, שאינם מאפשרים מרחב מחיה והשפעה גם לפורומים לא משפטיים, כגון הכנסת, האקדמיה, התקשורת, הרחוב הישראלי. האם שופטי בג"ץ אינם חוששים מפני הרחבת שליטתם בחיים הישראליים? האם שליטתם אינה משתקת את האינטלקט שמחוצה להם? אם הכל בסמכותם ("הכל שפיט"), האין הם מחלישים את הכנסת, האקדמיה והרחוב הישראליים? מה להם ולנושאים לא משפטיים, כגון אתיקה או יחסים בינלאומיים? האם לא ראוי שיסרבו לדון בשאלות שנכון לדון בהן בפורומים אחרים? כגון? כגון ההתבטאות של דן חלוץ ("ישן בשקט") בעניין פגיעה באזרחים בעת סיכול ממוקד. או הדיון בשבוע שעבר בעניין בתי הכנסת בגוש קטיף. מה לבג"ץ ולבתי הכנסת, שהם בכלל בקטגוריה של יחסיה הבינלאומיים של ישראל (היחסים עם הרשות, אמנות בינלאומיות). מה לבג"ץ וזה, אלא אם כן בג"ץ כוחני וספחני. ובג"ץ דן גם באספקטים ההלכתיים של בתי הכנסת, מבלי לפסוק בהם, אבל בכך כבר הספיק לפלוש לתחום (הלכה) שאינו תחומו. קיצורו של דבר, מכובדי, בשבוע שעבר הרחבתי בעניין זה בעיקר בשביל לתהות האם מוטב לעליון (בג"ץ) שירסן עצמו מעט.