על אותו חיבוק ארוך שאהרן ברק, מיד לאחר פרישתו מהעליון, חיבק את הנשיא קצב באחד מטקסי הפרידה ההם, קיבלתי 11 מכתבי קוראים המבקשים הסבר להתנהגות מוחצנת, תומכת, לא זהירה, לא טבעית לאנשי העליון וכמו פוליטית זו של ברק, ותמהים על כך שהעדפתי לא להתייחס כלל לחיבוק, בעוד מדי פעם אני מתייחס לאירועים זעירים בעיניהם. וחלק הסבירו את אי ההתייחסות במורא מפני ברק, ביחס מיוחד לקצב, בשיקול דעת מוטעה ועוד, והציעו לי הסברים משלהם. ובכן ההסבר האפשרי, מלבד אי מציאת כל הסבר, הוא זה: אהרן ברק פרש מהעליון, ובעוד הציבור מהלל אותו על שעשה שם, הוא הבין שתם זמנו שם, תם "שלטונו" שם, ותמה השפעתו זו על הבריות – ואז הוא, בהיותו רק בן אדם, ביקש להפעיל פעם נוספת את השפעתו הישנה, להפעיל ולחוש אותה, וחיבק בפומבי את קצב. חיבק אותו כבר בתור מי שהיה אהרן ברק נשיא העליון, אבל מקווה או מאמין שעדיין כוחו עימו בקרב הציבור הרחב. משהו כזה, פסיכולוגי. ולא רק שהחיבוק נראה לבריות מוגזם, אלא אף ברק הגזים בו מעט. ונוצרה "פרשת החיבוק". בקיצור, ברק הדף עצמו בעניין הזה ל"בדיקת אהדה והשפעה", בדיקה מוגזמת, לא נשלטת היטב. משהו אנושי בסך הכל, לא?