הקלטת תגיע אליכם מחר. איש כבר לא יעצור אותה. הקלטת (15 דקות) הקוראת לשחרור יגאל עמיר מקצועית ומותאמת לתנאי הארץ ולתושביה, כפי שהיתה קלטת "דרעי". היא בוטה, מובנת לגמרי, מוטה, רגשנית, גרפית, נדמית כ"מוצר תקשורתי תקף", דוברת ישראלית, קולנועית במידה, יוצרת תחושה כאילו היא מייצגת רבים, כותבת היסטוריה, "מבקשת צדק", נשענת על זיכרון קולקטיבי רפוי ועל קוצר רוח משוער של ציבור שראשו ולבו אינם עוד "שם" (רצח רבין). הקלטת טוענת ל"קריאה חדשה" של הנסיבות, הדברים, ההיסטוריה. הסכם אוסלו וההתעלמות לכאורה של רבין מהמפגינים נגד ההסכם מוצגים כקרקע שבה נבט הרצח. הזמר אריאל זילבר תורם לקלטת מהמוניטין העממי שלו. לפי השמועה, כ-150 אלף קלטות יופצו בישראל בימים אלה. המאמץ ממוקד לקראת פסח הקרוב (חג החירות). סביר להניח שלא כל הצופים בקלטת ימאסו בה. הקלטת לא תוגדר אינסטינקטיבית כ"תועבה". היא תתקבל כחלק מהליך טבעי. כי מרוב ספינים אנשים כאן כבר לא מבחינים בין יום ללילה. מה גם שאף אחד לא רוצה לצאת שמרן או אנטי-דמוקרט הפוסל את הקלטת מראש. הממשל לא יצליח למנוע את הפצת הקלטת. חלק מהצופים ישנו את עמדתם ביחס לעמיר ו"כל זה". חלק בכל זאת ידונו בכך בינם לעצמם או בחברה. מושגים כמו "חסד יהודי", "חרטה", "כפרה", "מחילה", "ריצוי", "הרתעה" או "אחדות לאומית" ישמשו בערבוביה בדיונים אלה. וכן פטריוטיזם שמנוני וערמומי. וכן רעיונות כמו-דתיים מחוסרי שחר. ואף אינטלקטואלים צפויים לתרום פסולת לדיון בשחרור יגאל עמיר. וזה יהיה חתיכת דיון. איש אינו שולט עוד בדיון הפומבי הישראלי. אין כבר בישראל הגמוניות בתחום השיח הציבורי, התרבות, האתיקה. ס. יזהר איננו. בן-אהרן איננו. ליבוביץ איננו. בן-שלמה איננו. גם הרב שך איננו. יהושע ועוז נחזים כדוברים של ביילין. הדיון הציבורי ב"עמיר" עלול להתפתח למראה האכזרית ביותר שהוצבה בשנים האחרונות מול פנינו. מה נראה במראה? יצרים לא מעובדים, צדקנות, בורות משפטית, פונדמנטליזם, אזרחות נכה, שיסוי, ציניות, לאומנות מכלה. נראה את עצמנו פחות או יותר כפי שהננו. שחרור מחבלים פלשתינים יחזק את הדורשים לשחרר את עמיר. האם הוא ישוחרר בלחץ דעת קהל? ואם כן, מתי? מה חוסם לפי שעה את הרעיון לשחררו? האם הזיכרון הוא החוסם? יש לא מעט סוגי זיכרון מוכרים: זיכרון חזותי, זיכרון גנטי, זיכרון סמנטי, זיכרון קולקטיבי ועוד. מדוע יש לא מעט סוגים? כי יש לא מעט מטלות (מטרות, תפקידים) לשימוש בזיכרון ולצורך בו. לא מפעילים זיכרון קולקטיבי למטלה הדורשת, נאמר, זיכרון קצר טווח. איזה זיכרון צריך להפעיל בשביל למנוע את שחרור יגאל עמיר? לכאורה מערכת החינוך אחראית ל"זיכרון רבין", וכן הממשלה והכנסת באשר הן, ובוודאי כל אזרח באשר הוא. אבל זה לא קורה. הזיכרון מתכווץ. הזיכרון הישראלי נערך בברוטליות על ידי "תאוות חיים כללית", תאווה חומרית לחלוטין, נטולת נפש, בולמוסית, פיזית, תאווה המיוצרת על ידי אלילות ההון. תאווה המוחקת עובדות, זיכרונות וקשיים. מה ייזכר? בעיקר מה שמשרת את ההון, את הכלכלה החדשה, את תאוות החיים, הוא שייזכר. ישראל 2007? חברה על סף קברות התאווה. הזיכרון הישראלי מותאם לגלובליזציה, מסתדר בקוביות סינתטיות, מתואר כחומר בלתי פורה עוד, וכונסי הנכסים שלו נפטרים מיוצאי דופן, מניואנסים, מ"בעיות". בעוד עשר שנים יגאל עמיר ישוחרר בלחץ דעת הקהל. יהיו מי שיאמרו אז כי השחרור הזה הינו "מעשה יהודי מובהק".