מרוב התגובות שקיבלתי בעניין החקלאי (חוות בודדים, הנגב) שירה השבוע למוות בפורץ (אחד מארבעה) בשעת לילה, עולים חרון, אין אונים ואהדה עמוקה לחקלאי. ולצד אלה עולה הסתייגות מהמשטרה ומיכולתה להגן על החקלאים האלה בדרום. הגשת כתב אישום בגין הריגה או רצח נגד החקלאי נראית לכל המגיבים כצדקנות. רוב המגיבים שואלים, מה עם הכלל הישן: "הבא להרגך השכם להרגו"? האין הוא הלכה ברורה? האין הוא פוטר את החקלאי? לא אוכל כמובן להביא כאן את כל תפריטו של "הבא להרגך", ואביא רק מה שנראה לי כשייך למקרה שלפנינו, ואקדים ואומר שלא ציינתי את שם החקלאי המסוים, כי איני בקי במקרה המסוים, מה גם שהמקרה רק נחקר השבוע ועדיין לא התברר במלואו. כלומר, מוטב שנדון בעיקרון ולא במקרה, ולא נזיק לחקלאי סתם בדיבור, ואף לא נשאל שאלות כגון: האם החקלאי היה נענה מיד מהמשטרה אם התקשר אליה למראה הפורצים. ובכן, הכלל "הבא להרגך השכם להרגו" נמצא במסכת ברכות ובמסכת סנהדרין: "הבא במחתרת נידון על שום סופו" (שסופו להרוג את בעל הבית). הכלל נועד להפעלה. אין הוא רטורי בלבד. הכלל אינו מזמין בהכרח ומיד הריגה של הפורץ, כי נדרש יחס הגיוני בין הנזק מהפריצה לנזק שמתגובת החקלאי (בכל זאת, רק רכוש מול נפש). הרי בנסיבות רגילות אפשרית או מתבקשת תגובה פיזית (פציעה, ירייה ברגל) שיש בה כדי לעצור את הפורץ, למנוע אותו וכו'. ההלכה אינה סתם מנפיקה רשיונות ציד. אבל הריגה אפשרית כשהפורץ עומד להרוג אותך. ראה בהמשך. ובכן, תנאים הכרחיים לקיום הכלל "הבא להרגך": הפורץ בא במחתרת; תחת לחץ בשעת התנגדות לו, הפורץ מסוגל לפגוע בנפש בעל הרכוש המפתיע אותו וניצב מולו; כלומר, הפורץ בעצם, גם בפוטנציה וגם בעליל, רודף את החקלאי; הפורץ מזוין לשם כך; הסכנה לנפש בהסתברות גבוהה במיוחד; מבחינת רוב הפורצים באזור למשטרה כוח הרתעה נמוך בלבד; אין זו הפריצה הראשונה לשטח החקלאי הזה; קיימת באזור נורמה של אין דין ואין דיין, או מעין נורמה כזו; החקלאים באזור עשו כל שביכולתם לשנות את הנורמה מלבד הפקרת רכושם; רוב החקלאים ורוב הפורצים מנוכרים זה לזה, ואולי אף בני לאומים שונים שביניהם היסטוריה רעה ודם רע. לתנאים אלה יש כמובן גוונים ובני גוונים (ניואנסים), ואין להבין אותם רק בפשטות שבה הם מובאים כאן.