תפילה בציבור, במניין, חביבה על ההלכה מתפילת יחיד פרטית, בדל"ת אמותיו. הפרטית בדלנית בטבעה ואינה תמיד מצייתת לנוסח המקובל. ועדיין, ההלכה אינה ממליצה על התפילה כעיסוק חיים, כמעין מקצוע – אלא, אדרבה, ההלכה מדייקת בזמן התפילה ובטקס שלה, קוצבת אותם, אם לא ממש חוסכת בהם, ומפצירה ביהודי שלא ישהה סתם בבית הכנסת לאחר התפילה. כי שהות זו חלילה כמוה כמדגרה של רכילות, בטלה, סרק. ראו בעניין זה גם את צוואת הגאון מווילנא, שנכתבה במסעו שלא התממש לארץ ישראל. ואם חלילה אתה עכשיו חולה ממש, מוטל, או שחזרת מותש מנסיעה ארוכה, ואינך מרוכז נפשית כבימים רגילים, או שעברת זעזוע ועוד – לא נמריץ אותך להתפלל עכשיו כרגיל, לא בפרטיות ולא במניין. מדוע? בשביל שהתפילה שלך לא תהיה טכנית, אוטומטית, בלתי מבחינה, סדרתית סתם. התפילה דורשת ריכוז, כוונה, מודעות, ואילו אתה כאמור חולה או מזועזע מכדי להגיע לרמת תפילה שכזו. ובעבר אכן היו שנמנעו מתפילה במצבים כאלה וכו', אבל בדורות האחרונים, מחשש ללשון הרע, הכל מתפללים כל יום, ובלבד שלא ילעיזו עליהם שנגרעו מהתפילה. ואם איני טועה, כי אני פה רחוק מספרייתי ולא אוכל לבדוק זאת מכאן: דיון על כך נמצא גם בשאלות ותשובות "שבט הלוי" (ואזנר). רפאנו השם ונרפא.