מדוע נהרגנו? מדוע נשחטנו? מדוע נסקלנו? מדוע נשרפנו באש? האם בגלל חטאינו? האם חטאינו היו כבדים מכל סליחה? האם השואה הינה מידה כנגד מידה: כגודל חטאינו גודל עונשנו? האם השואה אירעה בתוך עולמו של הקב"ה, או מחוצה לו? בתוך ההיסטוריה, או מחוצה לה? האם השואה אירעה אף ל"בורא עצמו"? במה נתנחם? היש נחמה? האם השואה מעבר ליכולת התפיסה והפרשנות שלנו? האם בדורות הבאים פשר השואה " יתבהר מעט"? כיצד נזכור את השואה אם היא מעל להשגת תבונתנו? מקריאה במקורות התקופה ולאחריה, מקורות כגון הכתבים של חסידות סאטמר, חסידות בעלז, חב"ד, האדמו"ר מפיסצנא (גטו ורשה), הרב אליהו דסלר (פוניבז'), הרב וסרמן, החזון איש, הרב שך, הרבנות של הציונות הדתית (כגון הרב ישראלי) ועוד – לא מתקבלת תשובה אחת. מסתמנות שתי תשובות מנוגדות באופן ישיר, ותשובה שלישית עצמאית, נבדלת מאוד. זו הנבדלת, שאותה הציע ישעיהו ליבוביץ', אומרת שהשואה היתה "מנהגו של עולם", ואין לה קשר לענישה, לשכר ועונש, לחטאים, לחשבון של דורות, לכוונה אלוקית, להסתר פנים אלוקי. "מנהגו של עולם": קורה ממילא, מעצמו, מהמכניזם הפיזי והפסיכי של העולם. ושתי התשובות המנוגדות: "ואם לא נקבל את זה כעונש, הרי כאילו שאנו לא מאמינים בקב"ה, חס וחלילה" – דברי הרב שך. ולעומת זאת: "איך נוכל אנחנו להבין את דרכיו יתברך… זו גזירה מיוחדת מן השמים. לא שייך כאן שכר ועונש" – דברי החזון איש.