אנסה להציג כאן בקיצור את עמדת ההלכה, ביחס למושגים ולמונחים אחדים העולים על סדר היום עם ההתנתקות, כגון קדושת בית כנסת, מדינת

ישראל, ציות, פסק הלכה, נס משמים. עמדת הלכה?! לכאורה אין עמדה אחת חתוכה, לכאורה כל יהודי ורבו – ובכל זאת מוצעת כאן עמדת ההלכה הרציונלית, בהבח

נה מעמדה משיחית או מיסטית. רציונלית? ההלכה הינה שיטת חיים ריאלית, והאדם אינו נתין המום של ההלכה.

מצפים לנס? (שולל)

אחדים מהמפונים מצפים לנס מהשמים. נס שידחה או יבטל את הפינוי. אבל מהו "נס" על פי הלכה? הנס של ההלכה מיידי, ארצי, מוחשי,

 אנו

שי, י

ומיומי. כלומר, אין הוא הנס המפתיע, נורא ההוד, המלהיב, הקוסמי, המשנה באחת סדרים, שלו מקווים המפונים. הנה "הנס היומיומי" לפי שיטת הגאון יעקב מעמדין: "וכן הניצול אפילו מנגיחת שור מועד להזיק… כל אלה ודאי יש להם לברך ברכת הנס".

 ראה ספרו "מור וקציעה". נס ברמה של התחמקות מנגיחת שור. ההלכה אינה סובלת כמיהה לניסים פנטסטיים, מפתיעים לחלוטין, בלתי נתפשים. יהודי, אל תייחל לנסים שמחוץ לטבע. יהודי, אל תהיה כעובדי אלילים. יהודי, אל תבחן את הבורא על פי הנסים. יהודי, אל תוליך עצמך שולל. לא תעמיד את אמונתך על הנס.

ערך מדינת ישראל (ריבון)

חלק מהמפונים אינם מקבלים את המדינה כריבון ומציגים את המושג "מדינת ישראל" כפתוח לדיון, כלא החלטי, כלא מחייב, כהצעה בלבד ליהודי דתי בישראל. יש להם על מה לסמוך: אין בהלכה ובתיאולוגיה המודרניות יחס אחד מוחלט וקובע לגבי "מדינת ישראל". יש בהלכה ובתיאולוגיה הכרה בכך שהמדינה מעניקה ביטחון ובית ליהודי, ועל כן "המדינה" הינה ערך, והיא סוג של פורמט נכבד, ועם זאת הממד הדתי הגבישי שלה מוכחש, ואין היא הריבון. יש הכרה שמוטב ליהודי לשמור את כללי המדינה, ועם זאת לא להתערות בה ממש. הנה עיקר פסיקתו של הרב עובדיה יוסף, בתחום זה, מנחה לציות, לשמירת הסדר, כי למדינה ערך מגונן, מבטיח את פוטנציאל החיים היהודיים, מבטיח סולידריות, אבל במונחים תיאולוגיים "מדינת ישראל" עדיין אינה מהות דתית. ויש, מנגד, הכרה ב"מדינה" כראשית הגאולה וכמופע דתי. והנה טקסט בן זמננו, טקסט מכונן של הרב יוסף דב סולוביצ'יק, שאין כמוהו לחדד את הדברים: "אם תשאלוני מהי גישת האורתודוקסיה למדינת

 ישראל, אוכל לומר ללא הסתייגות: גישה חיובית בהחלט. שכן מדינה שהצילה כל כך הרבה יהודים, תלתה את אייכמן, היא מדינה שהשם יצר אותה… (אבל) אם נעמוד בפני הברירה: מדינת ישראל או אלוקי ישראל – הרי אתם יודעים היטב במה נבחר. עם כל אהבתי למדינה, לא ניתן שאלוקי ישראל יכרע לה ברך!".

קדושת בית הכנסת (הממד הריאלי)

אחינו המפונים טוענים שאין לפנות בתי כנסת וכו'. אבל הם מפריזים בכך. המפונים מעצימים את המושג: "קדושת בית הכנסת". המפונים מתעלמים מההלכה שנצברה במשך הדורות והגלויות בעניין בית הכנסת. "קדושת בית הכנסת", על פי ההלכה, אינה רק חמת זעם ואיסורים חובקי כל. הנה, מילים אחדות על עצם "בית הכנסת", על המוכרחות המוחלטת שלו מבחינת ההלכה: "כופין בני העיר זה את זה לבנות בית כנסת" – מתוך "שולחן ערוך". המושג "מקום" כולל בתוכו, מ

תוכו, מעצם ההגדרה בית כנסת. אם אין במקום בית כנסת, אזי זהו "שטח" בלבד, יישוב ארעי, זמני. אין מקום יהודי ללא בית כנסת. "בית הכנסת הוא משכנה של כנסת ישראל הגדולה והנעלמה" – מתוך "מוסד ורעיון" של הרב סולוביצ'יק. הקדושה חלה על בית כנסת שהוקם ככזה, ואין היא חלה על בית פרטי שמדי פעם מתפללים בו במניין. אבל הקדושה אינה משתקת את החיים: בתי כנסת נעקרים, ננטשים, נמכרים, לפי כללים מפורטים בהלכה. כלומר, המפונים של גוש קטיף וחבל עזה אינם ניצבים המומים מול נטישת או הגירת בתי הכנסת שלהם. והמפונים יודעים היטב כי ההלכה אינה מאפשרת להם להתנגד לדין המדינה (המלכות), בטענה שבתי הכנסת ננטשים. עוד על "בית הכנסת": הוא ערך מרובה פנים, אמוני–דתי, ציבורי–קהילתי, ואף עסק פעיל, הנה הזכויות הפיננסיות של הרב, החזן, הגבאי, מעוגנות בהלכה. אין הוא מובלעת שהחיים עצמם מחוץ לה. ראה הפסיקה של הרב פיינשטיין ("אגרות משה"), וראה "מים עמוקים" של הגאון אליהו מזרחי. הקדושה אינה סותרת את היות בית הכנסת מקום חי, ולכן מותר לאכול ולשתות בו, הכל במידה, ולהיוועד בו גם שלא לתפילה. ראה "הליכות שלמה" של הגאון אוירבך, וראה "הליכות עולם" של הרב עובדיה יוסף. מקודש, אבל בתוך החיים. מקודש, אבל כל אדם מישראל רשאי למלא כל תפקיד בבית הכנסת. כל אדם רשאי לפרוש לבית כנסת אחר. כל אדם רשאי להקים בית כנסת. מקודש, אבל בתנאים מסוימים (עזובה, סכנת חיים), ניתן למכור בית כנסת, וקיימת לכך פרוצדורה. ההלכה ריאלית ביחס לבתי כנסת נעזבים. בית כנסת אינו מונע פינוי. כשהמשיח יבוא הוא יעלה איתו את כל בתי הכנסת שבכל הגלויות.

השימוש ב"שואה" (פשר)

השימוש הרטורי של אחינו המפונים ב"שואה", אסור על פי ההלכה. כי אל לאזרח ההלכה לעשות נפשות באמצעות טרור נפשי, הפחדה, משוואות לא מנומקות, באמצעות הבלתי פתור לו עצמו, באמצעות הבלתי ידוע לו, באמצעות מה שמעבר לתבונתו הוא. לעשות נפשות כך זו הונאה, הטעיה, התעיה. ה

הלכה ומחשבת ישראל, שלאחר השואה, לא גמרו בדעתן מדוע נשרפנו שם באש. לפי האדמו"ר ממונקטש נשרפנו באש כי האמנו בציונות, שהיא אנטי משיח. לפי הרב צבי יהודה קוק, השואה היתה אמצעי של הבורא לסיים את הגלות, כלומר השואה היתה שלב בתוכנית האלוקית (משיחית). ואילו לפי החזון–איש: "אין בידינו הסבר לכך". השימוש הזה בשואה דמגוגי ומניפולטיבי, ואלה, הדמגוגים והמניפולטיבים, על פי ההלכה, הינם כתות שאין להן חלק בעולם הבא כי הן עוקרות מהיסוד את עצם השיח האנושי, התבוני והדיאלוגי.

פסק הלכה, דעת התורה (רטוריקה)

אחינו המפונים מצוידים גם בפסקי הלכה נגד הפינוי וכו'. ובכן, אין אלה פסקי הלכה במובן הקלאסי של המושג – אלא אלה בעיקרם חוות דעת של רבנים. רק בפי העם זהו "פסק הלכה", ורק בפי התועמלנים. ומדוע אין אלה פסקי הלכה על פי ההלכה עצמה? כי פסק הוא פסק הלכה, רק אם השאלה הנדונה נמצאת כבר בתחום תחולת ההלכה? רק אם ההלכה צברה בעניין זה תקדימים ממשיים וקבעה יחס מפורט וכללי דיון מפורטים לגבי הקטגוריה של השאלה הנדונה; רק אם הפוסק הינו בעל ידע מאורגן ומוכח בתחום הנדון; ורק אם בכוחו גם לחדש הלכה, ולא רק להפעיל תקדים. לחדש הלכה? במובן של יצירת שדה הלכתי שלם ביחס לביטחון, לצבאיות, לדיפלומטיה, לממשל, לדמוקרטיה, לתהליכים עולמיים, לכלכלה, ליחסי כוחות, למשפט, לסיכויי השלום. שדה הלכתי שלם, ולא רק התייחסות לאלמנט אחד כגון "קדושת הארץ". חידוש הלכה מחייב אנליטיות חדה, ידע כולל, חשיבה פנורמית, היסטורית וריאלית כאחד, ניפוי הרטוריקה ויכולת דיינית עזה להציב את ההלכה המחודשת בהרמוניה עם רצף ההלכה. אבל רוב המחברים של פסקי ההלכה הנ"ל, בישראל 2005, חסרים לפחות תכונה מהותית אחת מרשימת התכונות ההכרחיות שצוינו פה. ומי שבכל זאת נשען כולו על פסקים אלה (כפסקים מחייבים), שלא יופתע אם נחשוד בו הן בהתחזות אישית והן בניצול אי הידיעה והתמימות של הישראלי. ואם הוא נשען על "הלכות מלכים" של הרמב"ם, בשביל לטעון שההלכה עוסקת ממש במדינה ובממשל – נזכיר שאלה דברים שלעתיד לבוא, ועד כמה לא משורטטת בהן מערכת ממשית, ועד כמה "הלכות מלכים" נבדלות מנוסחו הראשי והעיקרי של הרמב"ם. ובכן, אלה חוות דעת, המלצה, קריאה, אך לא פסקי הלכה

. ולעתים אין הדבר נמסר כפסק הלכה אלא כ"דעת התורה". ומהו, בעצם, הביטוי דעת התורה? ביטוי מתחום הפוליטיקה של הכוח הרבני. הביטוי קיבל ממשות כוחנית בהצעת החוקה ל"אגודת ישראל", שניסח ר' יעקב רוזנהיים (פרנקפורט, 1912): התורה היא הריבון של האגודה (כמפלגה), וחברי מועצת גדולי התורה הם מייצגי דעת התורה. והיום, ברוך השם, יש לנו כבר דעת תורה של ש"ס, האגודה, פועלי אגודה, המפד"ל, יש"ע, דגל התורה, ועוד. "דעת התורה"? כלי פוליטי כוחני.

התא המשפחתי (היררכיה)

על פי ההלכה החלטות התא המשפחתי המפונה מתקבלות אצל האב והאם. אין לילדים דעה שווה משלהם. טובתם בידי הוריהם. לילדים בוגרים דעה משלהם. ילדים בוגרים, לפי ההלכה, יעשו הכל בשביל לתאום ולקבל את החלטות הוריהם בעניין הפינוי, כחלק ממצוות כיבוד אב ואם. לפי ההלכה מותר להורים להפעיל את ילדיהם נגד הפינוי (לא כולל סכנת נפשות). ההורים לא יפלו בין ילדיהם, וקודם יום הפינוי, לו יתנגדו בכוח, יבריחו מהמקום רק ילד חולה או חלוש במיוחד. ציות על פי ההלכה (קריעה) ביום הפינוי עצמו, כל שנותר לאחינו המפונים הוא לעשות קריעה (בבגד) כאות צער ואבל על האובדן, ולהתפנות, בהיות הפינוי דינא דמלכותא, משפט המלכות, מה גם שזו ממשלה (מלכות) יהודית ריבונית וכו'.