מסתמן זעזוע. הוא כבר על פני השטח. המשפט הישראלי מתנתק מהמשפט היהודי בכל הנוגע לבדיקת אבהות. זו התנתקות עקרונית וערכית. הנה, המשפט הישראלי אישר השבוע בדיקת רקמות של ילד ושל שני גברים, שנועדה לקבוע את זהות אבי הילד. תוצאה אפשרית של הבדיקה: הילד ממזר, אם אמו הנשואה הרתה לגבר שאינו בעלה. ממזרות הינה כתם גס, בלתי נמחה, מאמלל. המשפט היהודי אינו מאפשר בדיקת רקמות. כי אין לו עניין בממזרים. המשפט היהודי מניח שרוב הבעילות אחרי הבעל. ולכן, הילד מהבעל. המשפט היהודי אינו מכיר בבדיקת רקמות, גם משום שהן מדויקות רק ב–99.9 אחוז מהמקרים. מי שדורש בדיקת רקמות לבנו נחשב אצל היהודים רשע. אבל השבוע הילד הוא התובע את בדיקת הרקמות, כי הוא רוצה לדעת מיהו אביו, ממניעים אנושיים. אולי הוא רוצה לדעת גם מהי הגנטיקה שלו בשביל להיערך רפואית. והנה בית משפט ישראלי (השופט גל גוטזגן) הכריע: תהיה בדיקת רקמות. עד אתמול, בעניין זה, המשפט הישראלי קיבל את שיטת המשפט היהודי: טובת הילד נשקלת על פי חשש הממזרות. אבל לא עוד. לפנינו שינוי ערכים רדיקלי: טובת הילד? החשש מממזרות אינו עוד חזות הכל. החשש מממזרות הינו בעיקרו ערך יהודי ואינו ערך מודרני. ועוד כלומר, המשפט הישראלי מתנתק מהמסורת היהודית ומהפחדים הקמאיים שלה (ממזרות). סביר להניח שהפרקליטות תערער על פסק הדין. האם הפרקליטות מייצגת את האתמול היהודי? מתחולל בישראל שינוי ערכי ומושגי.