הילדה חיה עם אמה הדתייה, ואחת לשבועיים היא עושה שבת אצל אביה החילוני – והנה בית המשפט לענייני משפחה הורה השבוע לאב כי ישמור את השבת כשהילדה אצלו. לכאורה, כפייה דתית. אבל המשפט מתמקד ב"טובת הילד". המעבר התכוף מאורח חיים דתי לחילוני מתעתע בנפש הילדה, ומתנגש בטובתה. גם הנפש חלק מ"טובת הילד", לא רק בריאותו הפיזית. אני מניח שגם ערכאת הערעור תכריע ש"טובת הילדה" דורשת שלא תחלל שבת עם אביה. ודרישה זו, במקרה זה, אינה כפייה דתית, ואינה פרימיטיבית וכו', אלא היא נובעת מהתבונה ומהחמלה שב"טובת הילד".