העיר ירושלים אבלה וסופדת, ולפי הרמב"ם (ספר שופטים) "ההספד כבוד המת הוא". ההספד נישא בכל שפה שרוב האבלים והמלווים דוברים בה. להספד אין נוסח אחד מחייב. אל להספד להתארך מעבר למה שהציבור מסוגל להכיל. אל למספיד לערער ולהבהיל את הציבור יתר על בהלתם ממילא.

ה"שבעה", הניחום (אבל)

ירושלים אבלה, סופדת ומנחמת. זמנה העיקרי של המצווה לנחם אבלים: ה"שבעה", שבעת ימי האבל. ניחום אבלים הוא צדקה, חסד, גמילות חסדים. המנחם עושה צדקה עם האבל. בבוא היום, האבל יעשה צדקה זו עם המנחם. ניחום אבלים הוא מיסודות הנורמליות, ההדדיות, האנושיות, הקהילה. הניחום אכן מנחם.

מי מנחם? (סולידריות)

ירושלים אבלה, סופדת ומנחמת. מי מנחם? המשפחה והידידים מנחמים ראשונה. ואף כל בני השכונה ינחמו, גם אם לא היו ביניהם יחסים קרובים. ואף תושבי שכונות מודרניות שבהן בני האדם שקופים זה לזה, מוטב שינחמו, וכך יעירו בקירבם מעט סולידריות, ואיש לא יחשוש שהוא "זר" בעיני האבלים.

חרדים וחילונים (שכל ישר)

וחילונים לא יהססו לנחם את בני העדה החרדית. ואין להם אלא להקפיד בבית האבלים על כיסוי ראש, דיבור מינימלי ושקט, אי התערבות בין הנשים, שהייה שאינה עולה על 20 דקות, השתהות קצרה מול האבלים, והימנעות מפולמוס פוליטי ומתהייה כיצד הקב"ה התיר זאת וכו'. ועד דברים הנובעים מהשכל הישר.

לא כמלך בגדוד (כללי הפונקציונר)

אתה שר, ראש עירייה או חבר כנסת: אמנם שתנחם את האבלים כנושא מישרה, כי הם משתוקקים להתנחם גם על ידי נושאי מישרה, המייצגים בעיניהם את המדינה וכו'. אבל השתדל שלא להגיע לשם בפמליה גדולה. אל תספר שם בשבח מישרתך ופעולותיך, אל תתגודד שם כמלך בגדוד. אל תבטיח נקמות בגויים. צמצם עצמך לניחומים. אין זו בימה להפגנת כוח מישרתך.