רבנים של הציונות הדתית עלו בימים אלה להר-הבית מתוך תשישות רוחנית, חולשה פוליטית, אובדן דרך, פטריוטיזם דתי מתעתע, צורך רייטינגי, מתוך נואשות. ההלכה אוסרת על יהודים לעלות להר-הבית, והשכל הפוליטי הישר אוסר זאת על מי שאין לו עניין במלחמת דת שתאחד נגדנו את כל העולם המוסלמי. לא אפרט כאן את הצד ההלכתי, רק אציין כי עקיפתו היום, בידי ציונים דתיים, היא מסחרה גמורה, טריק לא מכובד, ויותר מכך: לא תקף. האם רבנים ציונים אלה חוששים מהתגברות כוחם של "חוגי בית המקדש"? האם רבנים אלה אינם מותחים את רבנותם לטווחים פוליטיים שבהם אין להם הבנה מיוחדת? האם אינם חוששים שמרחץ דמים, בעקבות ההתגרות בהר-הבית, מרחץ דמים ולא איזה ניצחון מקראי רב הוד, יגרום לרבים מאנשיהם לנטוש באכזבתם ובכאבם את התורה והדת? האם אינם חשים כי מתחת לעורה הדק של הפטריוטיות הדתית שהם מציעים מסתתרת אלילות עבה, ישנה?