עדיין לא קראתי את ספרו של חנוך דאום על נעוריו בישיבה תיכונית, אבל קראתי באחת הביקורות שדאום ראוי לשבח על שחשף את פניה הרעים, האכזריים והתפלים של הישיבה התיכונית (באשר היא). ואם לא היו לי די מטרות להיהרג עליהן, הייתי נהרג על זכותו של דאום לחשוב ולכתוב את זה – ובינתיים רק אציין כי זכיתי כנער ללמוד ארבע שנים בישיבה כזו, והיו אלה שנים רבות יופי, שטופות אור, שנים שמחות, לגמרי בריאות בנפשן, תבוניות. ואחיי הצעירים הלכו לשם אחריי. ועדיין זכותו של דאום וכולי.