בשבועות האחרונים אנחנו כאן בענייני אבלות ואחרי מות (לוויה, קבורה, שבעה, מצבה, מזונות, ועוד) – ונכון לומר דבר עקרוני בעניין "צוואה", שלא מעט מתלבטים בו, ובאחרונה הגיעו שאלות אחדות בעניין: האם מותר לאב להתנער בצוואתו מרוב בניו, או מבן מסוים, ואם לא להתנער אזי לפחת את חלקם בירושה? לכאורה הרכוש שייך לאב הרשאי להוריש כרצונו, ואף שלא להוריש לאחד מבניו – אבל נראה שבסיכום הדיון בעניין זה, המובא גם ב"משפט הצוואה" שערך הרב מתתיהו שוורץ, מתגבש איסור (על האב) להפלות אחד מבניו, לסלקו מהירושה או להפחית מחלקו. אפילו אם הבן המודח מהירושה הינו "בן שאינו מהוגן". רוח חכמים אינה נוחה ממי שמדיח. והפחתה בחלק הירושה ולא הדחה גמורה, אסורה לפי "מידת החסידות". אך מותר להדיח בן שהוא מומר לתיאבון. ההפחתה או ההדחה מהירושה פסולות כי הן מעוררות איבה בין הבנים היורשים. כי הן מגרות את אלמנט הרשעות במוריש. כי הן מזמינות ערעורים משפטיים מתישים ומתסכלים. כי הן נוגחות בתקינות החברתית. כי הן פוגעות בנכדים על לא עוול בכפם. ועוד ועוד. האם ההלכה שוללת ב"צוואה" את זכות הקניין (הפרטי) של המוריש? לא זו המטרה. אלא? ההלכה מבקשת למנוע קיצוניות. להבטיח איזשהו מינימום חברתי הרמוני. הנה, במקרה של אי בהירות עובדתית (האם האב הדיח את בנו או לא?), ההלכה קובעת: חזקה שהאב נהג לפי ההלכה ולא קיפח ולא העדיף איש בצוואתו. ישראל 2006 : בכל זאת הדחת את אחד הבנים? הצוואה תקפה.