אמנם בג"ץ קבע השבוע ש"טובת הילד" קודמת לכל, ועל כן בנות זוג לסביות יוכלו לאמץ זו את ילדי זו – אבל בג"ץ התאמץ לכלוא את הקביעה למקרה המסוים שלפניו, ולא ליצור סטטוס משפטי חדש. למאמץ הזה של בג"ץ יש יסוד משפטי–משפטני, אבל מרגע שהחלטה נועזת וליברלית זו ניתנה, היא מיד מתגבשת כתקדים וכהנחיה. תקדים ביחס למערכת המשפט עצמה. הנחיה למחוקק (כנסת): אי הכרה בזוגיות של בני אותו מין תהווה פגיעה בזכות יסוד אנושית וכו'. כלומר, בניגוד להגבלת המקרה–לעצמו, מצד בג"ץ, מתהווה כאן בפועל סטטוס משפטי חדש. מה זה בפועל? בפועל זה גם ב"משפט" וגם ברחוב, בתקשורת, בדעת הקהל, בחיים עצמם. רק הכנסת, בחקיקה פרטנית, מסוגלת לעצור את זה. אבל אז החקיקה תחזור לבחינת בג"ץ, והוא עשוי לגלות בה שלילת זכות חוקתית של הפרט. אז? אנחנו לאחר מעשה: בפועל נוצר סטטוס משפטי חדש. מי מתנגד לו בכל מאודו? יהודים דתיים. למה? כי קביעת בג"ץ סותרת את המשפט היהודי ביחס ל"משפחה". מה עוד היא סותרת, לדעתם? את עצם הגדרת המדינה כ"יהודית ודמוקרטית": קביעת בג"ץ נוטה לדמוקרטי ומתנכרת ליהודי. מה היהודים הדתיים יכולים לעשות נוכח בג"ץ זה? לעורר דעת קהל ולפנות לכנסת (המחוקק), ואולי לסמוך על ש"ס. כי מחר ש"ס תצטרף לקואליציה ואחד מתנאיה יהיה ביטול החלטה זו של בג"ץ. ואז. לא רק הליכוד, אלא גם העבודה, ייתנו את זה לש"ס. כי כל הקהילה ההומו–לסבית ביחד שוקלת פחות מהתואר "משנה לראש הממשלה".