השבוע הופיע בשעה טובה הספר "בבל ושירים אפלים" של מקסים גילן (נפטר ב-2005) בהוצאת ינשוף, בעריכת יוסי גרנובסקי. מה בבל? איזה בבל? זהו שמה של פואמה שבה גילן מנסה לתאר את התהוות העברית מאז ועד היום. שיר אהבה גילני לשפה העברית. רק אציין שהייתי מיודד עם גילן, ובאחרית ימיו קרוב אליו – וזאת בשביל שהדברים הבאים לא יובנו כסתם ביקורת על "בבל". שיר אהבה לעברית? אולי יעניין את הקורא לדעת שגילן (נער חילוני מהגר מאירופה לעברית) לא שלט בעברית, ועדיין הוא בהחלט משורר בעברית. עשרות מילים, ביטויים, מושגים ודימויים רווחים ביותר נעלמו ממנו, או היו בלתי מובנים לו, או מובנים בעיקר בהוראת הלשון הרחובית המיידית שלהם. וכגילן כן לא מעטים מבני חוגו (סופרים, משוררים ומבקרים ישראלים). כגון? גילן לא בדיוק ידע מה זה רטוש, אונן, חבלים, נוחם, משתכחין, אשד, חלוט, מסה, עוללות, ולא ש"אפס" מובנו גם "אבל", או שבעברית "חבר" הוא אף דרגה אמונית. אבל בכל זאת היתה לו (ולהם) עברית לחבר בה דברי ספרות מעוררים.