עדיין מגיעות תגובות ישירות ועקיפות בעניין "שמע ישראל" של הזמר יהודה סעדו, עם זכייתו בתחרות טלוויזיה, וכל התגובות באותה רוח: זהו "שמע ישראל" אותנטי ונקי ואין בו שמץ של נצלנות. וכיוון שוודאי שכך הוא, אמרתי לעצמי רק להביא משהו בעניין ה"שמע" עצמו, על פי ספר "תורת חובות הלבבות" מאת רבנו בחיי בן–יוסף אבן פקודה (ספרד, המאה ה–11), בתרגום הגאון יוסף קאפח, שראה אור בהוצאת פלדהיים. ובכן כך: "ואין כוונתו באומרו 'שמע' לאוזן אלא כוונתו הידיעה והקבלה… וכל מה שנוהג בדרך זו בלשון שמיעה אין הכוונה בו אלא ההתחייבות והדעה והקבלה". ובאמת, ביהודית הישנה ובפרט בעולם התורה אין "שמעתי" אלא "הסכמתי". היינו, הסכמתי למה שזה עתה שמעתי ממך בעניין הלכתי. ואף בין בני אדם רגילים, שלא בעולמה של תורה, "שמעתי" היה "הסכמתי". כגון? לוי ביקש הלוואה משמעון וזה הסכים להלוות באומרו "שמעתי".