בינתיים קראתי ב"חסד ואמת נפגשו" – ספר זיכרון לר' ד"ר יהושע שחור ז"ל – את מאמרו של הרב שלמה דיכובסקי: "הסכמת החולה לטיפול רפואי". בספר, שנערך על ידי הרב שוע אנגלמן והרב ד"ר יעקב גניזי, משתתפים בין השאר ד"ר אילן קוץ, ד"ר עזגד גולד, משה אופיר, ד"ר טלי וישנה. מהדיון של הרב דיכובסקי עולה שאם לפנינו סכנת חיים מיידית, אין צורך בהסכמת החולה; אין סכנה מיידית – יפרטו לחולה את הצד הרפואי של הטיפול הצפוי. אבל אין מקום לפרט את כל הצדדים הרפואיים במלוא מלואם כי עצם הפירוט חלילה יחריד את החולה עד שיסרב לטיפול; במקרה של טיפול חדשני שיש לו חלופה שמרנית, יש לקבל הסכמת החולה. וככלל, אין הרופא ואין החולה עצמו בעלים על גוף החולה, אלא נפש החולה קניינו של הקב"ה. ועל תופעת הפנייה לרבנים קודם ניתוח, כותב הרב דיכובסקי, חבר בית הדין הגדול, ירושלים: "מיום שחלפה תקופת הנביאים, נותרה המצווה לשאול רק ברופאים. לא מצאתי שמצוות 'עשה לך רב' דוחה פיקוח נפש. כמובן, טוב וראוי לפנות לרב בבקשת ברכה ותפילה, אבל לא להתנות את  הטיפול הרפואי הדחוף בהסכמת הרב".