ג"ל מכובדי, אמנם בג"ץ העביר את ההחלטה מהו בדיוק "קו העוני" לכנסת ולדיון הציבורי. כלומר, בג"ץ נזהר מלהכוות בזה, אבל ההלכה לא חמקה מדיון ב"קו העוני", קבעה אותו במושג "צדקה" וגזרה לו מדדים אחדים. "העוני" של ההלכה אינו "עונש", "חולשה", "גנאי", "מחלה". אלא הוא "טבע". העוני כחלק מטבע העולם. והטיפול בעוני נובע ממצווה כפשוטה וסולידריות מתבקשת. ומדוע נגזרו בהלכה ל"קו העוני" מדדים אחדים? בשביל שיענו על כמה שיותר סיטואציות ופיתולי חיים. ובכן, הנה חלק מהנקודות ומהעקרונות המהווים את "קו העוני" היהודי:

1. חלילה שאדם ינשור מהקהילה מחמת עניות;

2. העני הוא זולת (אדם אחר כמוך) ולא אחר (זר, שונה, בלתי מפוענח);

3. מחסור. כלומר, לא פערים כלכליים כשלעצמם בין אדם לחברו הם המדד, אלא המחסור עצמו. המחסור הריאלי. לא משאלות לב, אלא מחסור שבאותן חברה ותקופה ניתן להסכים עליו כמשבש חיים שיש בהם כבוד מינימלי;

4. המחסור האישי המסוים הוא הקובע. לא מחסור לפי קטגוריות טכניות: לא דומה מחסורו של כפרי זקן למחסורו של עירוני זקן, אפילו שניהם זקנים;

5. הכל חלילה צפויים לעוני;

6. עניות בתוך נורמה כללית של עניות, או עניות שהיא מחוץ לנורמה של החברה באותה שעה. נורמת עוני מרככת עוני;

7. הסיוע ניתן במזון, בלבוש, ברפואה, בדיור ובחינוך;

8. המזון יהיה מחזק, הלבוש רגיל, הרפואה תקנית, הדיור אינו כולל קניית דירה, אלא תקרה לראשו של העני, והחינוך ברמה הכללית של החברה והשעה;

9. כזכור, הסיוע מוגדר כצדקה. ראו "הלכות מתנות עניים" של הרמב"ם, וראו אף מאמרו של הרב עדו רכניץ (מכון משפטי-ארץ, עפרה) בקובץ כ"ז של כתב העת "תחומין" (תורה, חברה ומדינה), שראה אור בימים אלה בשעה טובה, בהוצאת צומ"ת (אלון-שבות).