איך נעשינו זקופים, אמיצים ועזי מבט? האם גם שנאה עצמית הזינה את דימויי "האדם היהודי החדש", שהלך והתעצב מסוף המאה ה-19? מהו הממד האוטו-אנטישמי שב"יהודי החדש"? מנין שאבנו אז את הרומנטיקה הלאומית שלנו? איך גישרנו בדמיוננו על פני המרחק שבין כיבוש ארץ ישראל בידי יהושע בן-נון ועד העלייה השנייה, כמו מדלגים על תקופת הגלות הארוכה ו"החשוכה"? מה עושה "הקוזק" בעלייה השנייה בארץ ישראל? והבדווי? למה ניסינו להידמות להם? האם הפנמנו את המבט השלילי שלהם עלינו? בינתיים קראתי את "קוזק ובדווי", שעל פיו נקרא קובץ המאמרים החדש (עם עובד) של פרופ' ישראל ברטל, ועניינו חקר הלאומיות היהודית. דימוי "הקוזק" (האוקראיני) יובא לארץ ישראל ונעשה חלק בלתי נפרד מתמונת העצמי של "האדם היהודי החדש" (העלייה השנייה), הכובש מחדש את ארץ ישראל – ותוך כך, דימוי הקוזק נמהל ב"בדווי" המקומי (דימוי רומנטי). "הקוזק" ו"הבדווי" אישרו לנו את "סוף הגולה", את התערותנו בארץ ואת שינוי עילת החיים, המנטליות, השפה, הגופניות, העיסוק. וכך, הקוזק שהיה בגולה האויב של היהודי נעשה כאן חלק מהעצמי של "היהודי החדש", והבדווי, שהיה אויבו של "היהודי החדש" בארץ ישראל, אף הוא נעשה חלק מהעצמי הזה. ואף נטען כאילו הוא בעצם "אח קדמון" (שלא גלה מהארץ). העיון של פרופ' ברטל ב"עצמי" הלאומי היהודי הכרחי לבריאות הנפשית שלנו: אמנם ודאי שאנחנו יורשים ישירים של צבאו הנועז של יהושע בן-נון – אבל למה נתכחש לכך שאנחנו יהודים בני יהודים מפולין ומרוסיה, שביקשו להיוולד מחדש בתור קוזקים-בדווים.