בשבוע שעבר הצטרפתי למשבחים את פרופ' מיכאל שוורץ על שתרגם לעברית מודרנית את "מורה נבוכים" של הרמב"ם, עבור הוצאת ספרים חדשה של אוניברסיטת תל אביב, שבראשה פרופ' אביעד קליינברג – והנה מעט מ"מורה נבוכים": בהקדמה, תחת הכותרת "צוואת ספר זה", הרמב"ם מפציר בכל קורא וקורא שרק יקרא את הספר לעצמו, שלא יפרש אותו לזולת, שלא יתווך אותו, שלא ידבר בשמו, שלא יצטט אותו. ועד כמה חשש הרמב"ם ממתווכי ידע, מתועמלנים, מציטוט מתעה, מבורים, מאינטרסנטים, מפרשנים מלומדים בעיני עצמם, מעורכי תקצירים? עד כמה התאמץ הרמב"ם להבטיח שספרו יוגבל לעצמו? עד כדי השבעת הקורה: "אני משביע באלוקים יתעלה את כל מי שיקרא בספרי זה שלא יבאר דבר ממנו, אפילו לא מילה אחת… והיה עם ירווה את צמאונו אפילו בדבר כלשהו… יודה לאל ודיו במה שהבין". ודיו במה שהבין.