הפיוט חוזר ומקסים את הציבור עד שלמופעים כ"אנדלוסית מכבדת את הפייטן דוד בוזגלו" מגיע עם רב, עם קשוב ונלהב, ואעיד שהמופע שהייתי בו, שהתקיים בתל-אביב, היה גם עמוק וגם רב רושם. וגם ביום עיון שהתקיים לאחרונה באוניברסיטה העברית נכח ציבור גדול ומתמצא. וטבעי שלא מעט שאלות הן בעניין מעמד הפיוט מול התפילה. תשובה מפורטת ובהירה תמצאו בספרו של פרופ' חננאל מאק "תפילה ותפילות" (הוצאת ראובן מס), ורק ארשה לעצמי לנסות לנסח כאן מעין כלל: כאשר חכמים מסתייגים מתחייה גוברת של "הפיוט", אולי סימן שזה, הפיוט, עולה כבר על גדותיו וכמו מאיים להתייצב לצד התפילה כשווה לה; או שהפיוט הולך ומאריך עד כדי מועקה את משך התפילה ועושה את המתפללים "שבויים של התפילה"; או שהפיוט מאבד את רוחו האמונית התמימה ונעשה מעין מופע מוזיקלי מקצועי. אבל כל זמן שהוא אמוני, תמים ובמידה, כל זמן שהוא נספח לתפילה, וכל זמן שהוא בשבח הבורא ולא בשבח גבירים או פקידים אלימים, נוח לנו עם פיוט הטוען אותנו באומץ ובתקווה.