חב"ד ציינה השבוע עשור להסתלקות הרבי מנחם מנדל שניאורסון – ואנחנו נציין כאן אלמנט ריאליסטי בביוגרפיה ובטקטיקה של הרבי, אלמנט המקהה את המשיחיות שיוחסה לו, ומיעטה את דמותו בעיני רבים. ב–51', בשעה שהרבי ירש את קודמו, הרב יוסף יצחק שניאורסון, חסידות חב"ד היתה במשבר רעיוני עמוק. עוד בימי השואה עצמה, הרב יוסף יצחק חינך את חסידיו להאמין שהגאולה קרובה, ואף קצב לה תאריך: 1945. רעיון הגאולה הקרובה (משיח) פורסם במעין מכתב–כרוז שכותרתו: "לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה". הרב יוסף יצחק שניאורסון נפטר באין גאולה – והנה יורשו, הרבי מנחם מנדל שניאורסון, הנהיג חסידים שפופי–רוח, מסוגרים, כמעט נטושים, משיח נשמט מהם, פליטי שואה, אשכנזים, גולים באמריקה, להצלחה ארגונית ועממית (חסידית) חד פעמית, היסטורית. לא היתה בישראל הצלחה כחב"ד. איך זה נעשה? מלבד הכריזמה הנדירה של הרבי, זה נעשה באמצעות ריאליזם (אמוני) חדש, ובאמצעות הענקת תוכן מחודש למושג החסידי: "לחיות עם הזמן". ריאליזם: משיחיות מושעית. ריאליזם: יחס מעשי לציונות. ריאליזם: משא ומתן ענייני עם העולם המודרני ואמצעיו. ובכן, המשיחיות האלמנטרית והמעשית, שחלק מחסידי חב"ד הציתו ב–20 השנה שעברו, לא אפיינה את תקופת שלטונו הראשונה של הרבי.