בשבוע שעבר היללתי כאן את מחקרו של פרופ' שמעון שרביט: "מסכת אבות לדורותיה" – וכבר הגיעו שאלות בעניין פירושים שונים למסכת זו, ולא אוכל להשיב עליהן, מקוצר ידע או מקוצר זמן. אבל אציין כי השבוע נוסף אצלי ספר חידושי מהרי"א (על "אבות"), הוא הגאון יהודה אסאד, מהלוחמים העזים בהשכלה. ובשביל שלא להוציא את הדף הזה חלק, הנה פירושו על "ויהיו עניים בני ביתך": יש שני סוגים של בעלי צדקה. האחד, מתוך לב טוב ורחום. והאחר, מתוך שזו מצווה. הראשון, הרחמן, נותן צדקה כשהעני לפניו. ואילו השני, זה שמתוך מצווה, רודף אחרי עניים לתת להם. ומדוע עדיף זה שנותן מתוך מצווה? כי הוא לא ממליך על עצמו את רגש הרחמים שלו, אלא את המצווה. רגש הרחמים עלול לדעוך מעט, ואילו המצווה תמיד בתוקפה.