לפני כחודשיים, הסתייגתי כאן מבדיקת המוסריות של האלוף דן חלוץ בבג"ץ. מה היה? לאחר פגיעה באוכלוסייה אזרחית, תוך סיכול ממוקד, דן חלוץ, בראיון ל"הארץ", אמר שהוא "מרגיש עם זה טוב מאוד". ואחרי כן הוא התמנה לסגן הרמטכ"ל, ואז הגיעה עתירה נגד המינוי. טענתי אז שמוסר אינו תחומו של בג"ץ. רק המשפט תחומו. ומוסריותו של דן חלוץ מוטב לה שתידון בדעת הקהל, בכנסת, בתקשורת, בפורומים לא משפטיים. הלאה המשפטיזציה הגורפת של החיים בישראל! ולמה בג"ץ בכל זאת דן בעניין חלוץ? כי בג"ץ כוחני וספחני, ככל ארגון. כי יש ואקום. כי ההבחנה בין משפט ומוסר אינה תמיד מקובלת על בג"ץ. כי בג"ץ חש אחריות. הכל גם יחד. ובימים אלה, לאחר שחלוץ הציג בפני בג"ץ את תקנון המוסר שלו – בג"ץ דחה את העתירה נגד מינויו לסגן הרמטכ"ל: "אין דופי מוסרי המחייב את השעיית חלוץ". ובג"ץ הוסיף נימוק לדחיית העתירה: דן חלוץ כבר מכהן כסגן הרמטכ"ל, וסביר שגם בעתיד יכהן. אבל זהו נימוק משונה. ביהודית, משונה הוא גם עקום. מה, עצם העובדה שהוא כבר בתפקיד היא נימוק לאי התערבות במינוי?! מה, בג"ץ מאשר התנהגות כוחנית: מינוי למרות התמרמרות ציבורית?! מה, בג"ץ ממליץ לחזור לשיטת החאפ הישראלית?! לאחרונה ניכרת בבג"ץ תחילתה של נסיגה אינטלקטואלית.