מגיעות שמועות שאחדים מאיתנו מתאבלים וגם אומרים קדיש על נעדרים בפעולות צבאיות, ואף על סתם נעדרים. ומה נאמר להם? אמנם מרוב כאבכם אתם מתאבלים, ומרוב חרדתכם לעילוי נשמת קרובכם, אתם אומרים עליו קדיש – אבל תורתנו תורת חיים היא, ואין אנחנו קהילת מוות ואבל, והנעדר אינו בבחינת מת, אלא בבחינת חי, עד שיוכח אחרת. הבעת צער על הנעדר מובנת וטבעית, אבל לא עד אבלות וקדיש. הצטערו על הנעדר, אך אל תתנו שלטון למוות. וראו בעניין זה גם הערה עקרונית של הרב יהודה מילר (קלן, 1661–1751) בספר השו"ת שלו.