זהו זמן התרת נדרים ("נדרנא לא נדרי"), ונזכיר שההלכה מתנגדת עקרונית לעצם הנדר: "אל תהיה רגיל בנדרים. כל הנודר, אף על פי שקיים את נדרו, נקרא רשע ונקרא חוטא" – ראו "שולחן ערוך", הלכות נדרים. רשע וחוטא?! עד כדי כך?! כן. כי מחר, חלילה, אם לא יוכל לקיים את נדרו, יבעט גם במצוות הקבועות. זהו טבע האדם: בזעמו על עצמו לא יקיים גם את מצוות התורה הרגילות. לא יקיים ויהיה כרשע וכחוטא. ההלכה מבינה את הנדר כשיבוש ולאו דווקא כהארה רוחנית מיוחדת. שיבוש סדר החיים המתוקנים. הנדר נובע לעתים קרובות מאופוריה כלשהי, ממאניה כלשהי, המתחפשות לזיכוך אמוני וכו'. ואי היכולת לעמוד בנדר בדרך כלל מייצרת דיפרסיה, בוז עצמי, רפיון. ההלכה חסה על האדם שממילא נתון במשטר חמור של מצוות ואיסורים וכו'. ההלכה שוחרת חיים דתיים מוארים. חיים שהאדם השפוי הוא מידתם, ואילו הנדר הוא קיצוניות. ועוד זאת: אין לנו עניין בחברה של נודרי נדרים. כי זו בדרך כלל חברה תלותית, פנטזיונרית, נוטה לצדקנות, המביאה על עצמה אסונות אישיים וקיבוציים. ובכן, הנדר אינו מפעולותיו של "היהודי הטוב", ואפילו, אומרת ההלכה, אל תידור לתת צדקה. יש לך, תן צדקה. אין לך, חכה.