מדי פעם אזכיר כאן את נתן העזתי (המאה ה–17), נביאו של משיח השקר שבתאי צבי: אם אגב דברים בעניין המשוררת יונה וולך, ואם אגב משיחים המתגלים בבתים משותפים בישראל. והנה, בעיתונות ראש השנה דובר בהרחבה על משיחים חדשים נוסח ישראל 2005, ועל מקובלים חדשים והחצרות שלהם. ואגב כך הוזכרה התנהגותו "המשוגעת" של שבתאי צבי. ורק אזכיר שהשיגעון של שבתאי צבי היה בעיני נתן העזתי סימן של גדלות, של כוח חיבור לאלוהות. השיגעון (המשוגע) כתנועה (כמתווך) בין העולם הנסתר לגלוי. והנה החסידות, במאה ה–18, לאחר השבתאות ובעקבותיה, מיתנה את היחס ל"שיגעון", והוא נעשה יותר ויותר כפול משמעות וכו', גם בשביל לבדל עצמה מהשבתאות. וכאן המקום גם להמליץ על ספרו של צבי מרק: "מיסטיקה ושיגעון ביצירת ר' נחמן מברסלב" (הרטמן; עם עובד). יוונים נקבצו עליי והשתהיתי להגיב עליו.