גברת ד"ט הנכבדה, ממכתבך עולה תמונה משפחתית קשה: הבן התחרד באופן קיצוני, לומד בישיבה, מסרב לרכוש מקצוע ומאמלל בכך את אביו, עד שזה נמנע מלהשתתף באירוסיו והודיע שאף לחתונתו לא יגיע. ואת מציינת שתגובתו הקשה של האב נובעת מחרדתו פן בנו יהיה עני מרוד, נתמך סעד, הוא ומשפחתו. החתונה הנ"ל בעוד כשבועיים, ואת מדהירה אותי לענות לכם: איך בכל זאת מביאים את האב לחתונה? מה ההלכה אומרת על זה? לצערי, אין זה בכוחי. אין לי עצה. בקרב חרדים קיצוניים התנהגות הבן מקובלת: לימוד תורה, "שבתי בבית השם כל ימי חיי", והתקווה שהקב"ה כבר ישמור ויפרנס. בקרב דתיים רגילים רבה החרדה מפני העוני והמצוקה, והם ימריצו את הבן ללמוד מקצוע. אין הלכה אחת חתוכה לכל בעניין הזה. אמנם מומלץ ליהודי שלא יפיל עצמו על קופת הציבור ("אהוב את המלאכה", פרקי אבות), אבל מצד שני הציבור נקרא לתמוך בלומדי תורה. אמנם תגובת האב קיצונית, אבל היא עדיין אנושית, מוכרת לנו מטבע האדם. לא רק הבן ראוי לאהדה, לרחמים. גם האב. שניהם קורבנות של עצמם. ובכלל, דומה שלהלכה היהודית כקוד משפטי יש כאן תפקיד משני, גם אם חובה על אב ללמד את בנו מקצוע – ועיקר פרשה זו הינו נפשי, פרטי, פנים-משפחתי.