בינתיים קראתי ב"חירות קשה" (מסות על היהדות) של עמנואל לוינס (הוצאת רסלינג) את המאמר "מיהו המשיח?" – ולעניות דעתי רצוי להפיצו כפי שהוא בקרב התושבים בישראל, כי אולי בכוח תבונתו ובהירותו לחסום את הגל המשיחי פונדמנטליסטי, את עבודת האלילים המתחפשת בישראל לאמוניות ולדתיות. והלוא כבר לימד אותנו הרמב"ם שימות המשיח הם בעיקר זמן אמוני חדש: "ויתקן את העולם כולו לעבוד את השם ביחד" (מתוך "הלכות מלכים"). כלומר ימות המשיח הם זמן הכרה כלל-עולמית ב"אמנה היהודית", בנוסח האמוני-דתי היהודי, אבל המשיח לא ישנה את תבנית הפעולה של העולם, אלא רק ישראל יהיו ריבוניים ולא תחת שליטת אומות העולם. העניים לא יהפכו באחת לעשירים, הטיפשות לא תכלה מן הארץ. ימות המשיח, לפי הרמב"ם, אינם מחוץ להיסטוריה, אינם מחוץ לזמן – אלא ימות המשיח כחלק מההיסטוריה ומתנועתה בזמן. ועמנואל לוינס, תוך שהוא מבהיר עמדות של חכמי תלמוד ביחס ל"משיח", את ריבוי פניהן, ואת הסתירות לכאורה שביניהן, כמעט מאיין את הממד הפונדמנטליסטי המגושם, וחוצץ בינינו לתסמונת המאני-דפרסיבית הכרוכה בציפייה למשיח ובאכזבה מההשתהות שלו וכו'. אגב, הערותיהם של ז'ואל הנסל, עידו בסוק ושמואל ויגודה לשיטת לוינס מאירות עיניים ומטיבות את הקריאה בו. גם יופיה האמנותי (הסגנוני) של המסה האופיינית של לוינס בוודאי יפתה את קורא. ובעניין המשיח: "כל בני האדם הם המשיח", כותב עמנואל לוינס, בין השאר, אבל הכתוב הזה גם יוצא מכדי פשוטו.