טוב שהקימו את מוזיאון יד ושם החדש. טוב לעולם וטוב ליהודים. כל שקל שהושקע במוזיאון הינו שקל נגד השכחה הרעה. שכחה בעולם ואף מעט בישראל. המוזיאון הוקם גם מסיבות פוליטיות תרבותיות (חוקיות). כגון? מרכזיותה של ישראל בכל הנוגע לזיכרון השואה. ב–1993 הוקם מוזיאון שואה בוושינגטון, והוסטה אליו תשומת לב רבה. ואף באנגליה הוקם מוזיאון למלחמה ולשואה, ואף במזרח אירופה הוקמו מוזיאוני שואה. מה מאיים בזה? שזיכרון השואה ינוהל על ידי אמריקנים, מזרח אירופים או אנגלים, ולא על ידי ישראלים. ואז? השואה תנוכס (תפורש) על ידי העולם הלא יהודי. ואז? הממד היהודי מעט יפחת, והממד הכלל אנושי יתעצם. ואז? השואה תברח לנו מהידיים. גם בישראל עצמה אין דעה אחת ביחס למהות המוזיאון החדש הזה. הממשל קורא את המוזיאון כהוכחה לצדקת הציונות החילונית: ליהודי אין הצלה אלא בתוך הציונות (ישראל) – ואילו אנשי המוזיאון אינם מגבילים את הדבר לציונות, ומשייכים אותו גם לכלל האנושות, בהיות השואה אף נחלת האנושות כולה. אנשי המוזיאון אינם שותפים מלאים לדעה שלאחר השואה ישראל (הציונות) היא מקומו הטבעי היחיד של היהודי. ונכון לחזק את ידיהם של ראשי המוזיאון: ישראל (הציונות) אינה מולדתו האחת והיחידה של היהודי. יש חיים ועולם יהודיים גם בגולה. שלילת הגולה היתה מכשיר פוליטי יעיל, עד הקמת המדינה – אבל מאז למדנו שהציונות והמדינה אינן מאיינות את הגולה כמקומו של יהודי נוסח חסידות סאטמר או חב"ד, או של יהודי כג'ורג' סטיינר או כישעיה ברלין. קפקא ובנימין לא עלו לישראל. ברגמן ושלום עלו. תלמידיו של הרמן כהן האמינו שהיהודי הינו נציג החסד האלוקי בעולם, והגלות טבעית לו. אלי ויזל חי בגולה. אי אפשר לנכס את השואה באמצעות בניינים, וודאי שאי אפשר לדבר רק על "ניצחון הציונות". גם הגולה יפה לישראל.