עוד בעניין אבלות: המודעות בתשלום בעיתונות היומית. מת גביר או פקיד תקיף, והעיתונות מלאה מודעות בתשלום של מתאבלים על מותו, וחלקם הגדול חברות, משרדים, ארגונים ואנשים שעמדו איתו בקשרים כוחניים ותועלתיים, ועכשיו, במותו, הם כמו נדרשים להרבות בשבחו באמצעות מודעות בתשלום. ואילו יהודי רגיל, שהעביר את חייו בתמימות, אולי יזכה למודעה אחת בלבד ממשפחתו, מיוצאי עיירתו או מחבריו לעבודה. אגב, המודעות בתשלום יקרות ביותר. וככל שמתרבות המודעות בתשלום על המנוח, ונמשכות מיום לעוד יומיים או שלושה, נפגם הטעם הטוב, מתקלקלת השורה ומתקבל רושם של אבל מאורגן, לחוץ, כוחני, לא אינטימי אלא ראוותני. וכבר רבן גמליאל (משושלת הלל) יצא נגד ראוות אבלים זו: "בא רבן גמליאל ונהג קלות ראש בעצמו ויצא בכלי פשתן". עד לרבן גמליאל הקבורה היתה קשה לקרובי המת העניים כי התכריכים היו מבד יקר במיוחד. עד כדי כך שהקרובים הניחו את המת ברחוב וברחו משם, שהמעמסה תיפול על הציבור. בא רבן גמליאל והורה שהוא עצמו, על רום מעמדו, ייפטר מהעולם בתכריכים פשוטים (פשתן). "ונהגו כל העם אחריו כמוהו". והמודעות בתשלום היקרות של היום כמוהן כתכריכים היקרים של אז, שהיו רק נחלת גבירים וכו' ופילגו את הציבור. רבן גמליאל של היום היה יוצא מהעולם בלי שובל של מודעות (תכריכים) יקרות בעיתונות. וכבר ציינתי את "מעולם ועד עולם" (ספר הדרכה לאבלים) של הרב גבריאל גולדמן, שראה אור בימים אלה והוא ספר הלכתי מקיף ומועיל ביותר.