בטוח שזה לחם, חשמל, מים. תיגע בזה ותיווכח. אבל ברור שזה עוד משהו. חלק מנוסחת קיום ישראלית נעלמה. בטוח שזה טקס ישראלי מובהק. מחזה ישראלי מחזורי. מעין פולחן. משהו מעבר לעצמו. משהו שטורף את היגיון הייצוג הרגיל. הלחם לא רק לחם. החשמל לא רק חשמל. המים לא רק מים. בישראל הם כמעט תמיד גם אמצעי למשהו אחר, רחוק מהם, למשהו בדרך כלל מפלה, ממיין, כוחני, שלטוני, כמובן. משהו מעבר לפיזיות הפשוטה שלו. הלחם כפעולת שיטור קבועה. הלחם כמגדיר. הלחם כמטאפורה העזה ביותר גם ב-2007 . לא הטלפון הנייד, לא החינוך, לא הדיור, לא הסיגריות, לא השיניים ולא העיניים הם המטאפורה הראשית המובילה. כל אלה באים אחרי “הלחם". כמעט כל דיון בלחם מגיר בתקשורת הישראלית פורנוגרפיית עוני. הלחם כנערות ליווי ממולדביה. החשמל הוא מובלעת פוליטית בישראל. כמעט כל דיון בחשמל עובר דרך השואה. המים הם לעתים אמצעי ענישה. כמעט כל דיון במים נקשר לאיום מלחמה עם הערבים. נחזור ללחם. היה מאבק על מחירים. השר אלי ישי הודיע שרק על גופתו הפוליטית וכו'. הטלוויזיה הציגה "עניים ולחם". ומה קרה בסוף? לא רק שהמחיר עלה. לא רק שהעניים בוישו כקבוצה וכפרטים. לא רק שהסובסידיה קטנה בפועל. אלא שהיא בכלל תגיע רק בשנה הבאה – בעוד המחיר עולה היום. מי הרוויח מזה? אולי השר אלי ישי. מה? דקות מסך והזדמנות להופיע כאביר הלחם. הרוויח?! לא בטוח. אגב, מחר מעלים את מחיר החשמל. למי? לזה שהיום העלו לו את מחיר הלחם. למי בעצם לא מעלים את מחיר החשמל? לזה שבעצם יכול לגבות מהלקוחות שלו את עליית מחיר החשמל. איך? הוא מעלה להם את המחיר שלו. מי לא יכול להעלות את מחיריו? העניים. למה? כי אין להם מוצרים. ואת תמורת העבודה שלהם לא הם קובעים. מה יהיה מחר? המים יתייקרו. זה לא לחם, חשמל, מים. אלה מכשירים של הממשל הישראלי, שהוא מכשיר של ההון.