על עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר, ולכן יום לפני יום הכיפורים נבקש מחילה מהזולת הפגוע. ואמנם ההלכה מפרטת במדויק את כללי בקשת המחילה, שהיא טקס בפני עצמו, אבל מהו עיקר עיקרה של בקשת המחילה? האם זהו עיקר "דתי" (במובנו כמעין מצווה) בלבד, או אף עיקר רוחני ותבוני כללי, הנובע גם מהבנת מה של מהות החיים או הקיום האנושי. ומתוך ספרות העיון והמוסר היהודית מתבהר ש"אני-זולת" הוא עיקר חשוב בבקשת המחילה: אין אני בלבד, יש אני-זולת, כלומר הכרה בזולת, בזכויותיו, בתלותך בזולת, בערך ההדדיות. הכרה בכך שאתה והזולת יוצרים את "השלם", ואין בכוחך בלבד ליצור אותו. וודאי שבקשת המחילה והפיוס הינם פעולות אמוניות, ובסליחה יש מידה של הידמות לקב"ה.