מחילה, תשובה, תפילה, טבע, סוכה, מנהג – על פי הרב יצחק יעקב וכטפוגל, ראש ישיבת מאה שערים

הנה החגים, והתבקשתי להקדיש השבוע את המדור לדברים בעניין ראש השנה, כיפור וסוכות. והנה דברים קלים וחביבים, מתקבלים על הדעת ועל הלב, מתוך המסורת, ההלכה, הסוד, המנהג והדרש – ובחרתי להביא כאן דברים על פי סבי, הרב יצחק יעקב וכטפוגל, ראש ישיבת מאה שערים. וקיבלנו ממנו את הדברים הן בדיבור מלא, הן ברמז, והן בכמוס שהתפענח אחרי זמן. זכותו תגן עלינו.

הלוואי שנה טובה לכל ישראל, ולגר הגר בתוכם.

יפייס את חברו (נפטר)

במשך ג' שנים, מאז התמנה ראש ישיבת מאה שערים, היה סבי, הרב יצחק יעקב וכטפוגל, עולה לקברו של ראש הישיבה הקודם, ואיתו עשרה אנשים, ואומר: "חטאתי להשם אלוקי ישראל, ולרב הזה הקבור כאן". והיה פונה לאנשים שאיתו סביב הקבר, ואומר: שמא חטאתי שלא הזכרתי אותו די במשך השנה; שמא חטאתי שאת עצמי פיארתי במשך השנה; שמא פחתה קצבת הכסף של

אלמנתו שמטעם הישיבה; שמא התרשלנו בצוואתו הרוחנית, וספינת הישיבה אינה שטה בכיוונו. ולאחר ג' שנים, חדל מכך בשביל לא להטריח עוד את המנוח.

ומדוע נקרא "מנוח"? שהוא נותן לנו מנוח ממנו. שלא נתאבל ונתאבל עליו עד שחלילה נהיה אבלים תמיד, וחיינו ישתבשו.

בשביל חברו (תפילה)

בגבול מאה שערים היתה ישיבה ברסלבית, ומישיבתו של סבי היו שומעים המייתה, ונוטים לה חסד, על אף שאלה מתנגדים ואלה חסידים – והנה ערב ראש השנה, ור' נחמן מברסלב בחלומו של סבי מבקש ממנו שיתפלל בעד אנשיו ובעדו. וסבי אמר לו: "ממילא אנחנו מתפללים בעד כל ישראל". ור' נחמן אמר לו: "בכל זאת, בכל זאת". וכך התפלל סבי באותם ימים נוראים: "סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו, לנו לכל עם ישראל, ובכל זאת, בכל זאת, אזכיר בפניך לחוד את הברסלבים". עברו שבע שנים, וערב ראש השנה ר' נחמן בא בחלומו של סבי, וביקש להתפלל בעד סבי ואנשיו, וסבא ענה לו: "בכל

זאת כבר אברהם, יצחק, יעקב, שרה, רבקה, רחל ולאה, מתפללים בעדנו".

תלושים של השק"ם (שנה)

חללי האצ"ל הוכרו כחללי מערכות ישראל, ולראש השנה קיבלו סבא וסבתא פנקס תלושי הנחה לשק"ם, על ששכלו את בן זקוניהם, שמואל ז"ל. הביטו שניהם שותקים בפנקס שעל השולחן, והפנקס הביט בהם. לבסוף שאל אותו סבא: "פנקס, פנקס, מניין באת לנו?", והפנקס ענה: "באתי לכם ממשרד הביטחון". לבסוף הניחו אותו במגירה, עד שעברה לה אותה שנה.

חוזר בתשובה (חזן)

ממושב אחד ליד ירושלים, שלחו לרב וכטפוגל שאלה: החזן הרגיל של הימים הנוראים נסע לבנו באמריקה, ואמנם כבר קיבלו והסכימו עם חזן אחר להחליפו, והוא מחליפו כבר כחצי שנה לשביעות רצון, אבל הנה, בכל זאת, הימים הנוראים, והם מפקפקים בחזן כי הוא חוזר בתשובה. ורוב הפוסקים אין דעתם נוחה מחזן לימים הנוראים שהוא חוזר בתשובה, כי עברותיו לא דהו כליל. שלחו את החזן אליו למאה שערים. ראה שהוא מבוגר כבן 50. פתח סבא את שו"ת הרדב"ז, ושאל על פיו את החזן: כבר אתה כבן 50? כבר תמה בחרותך? כבר שעשועיך בתורה? כבר בעיניך נענשת על עבירות

שעברת? כבר קיבלת על עצמך שלא תעבור? כבר אתה חזן שם בימים רגילים? כבר סיכמו איתך על הימים הנוראים? וזה ענה הן על כל השאלות. וכיוון ש"אין מורידים אדם מגדולתו", אישר להם במכתב את החזן המסוים הזה. ובסוף מכתבו, עם חתימתו, הוסיף ראשי תיבות את"ה. כלומר חתם כך:  את"ה יצחק יעקב וכטפוגל. ומהו את"ה? ראשי תיבות: אל תצדקו הרבה. אל תעמידו פני צדיקים גדולים. לשון אתראה.

בעלי בתים (גאווה)

עד שהתמנה ראש ישיבת מאה שערים, היו מעמידים בליל כיפור שני תלמידי חכמים מימין ומשמאל שליח הציבור – והנה משהתמנה, הורה להעמיד בעל בית אחד ותלמיד חכם אחד. כי בעלי בתים מקיימים בכספם את הישיבה. והדבר התקבל על דעת הכל. וגם בשביל לשבור מעט את גאוות תלמידי חכמים. ופעם אחת סיכם מבעוד יום עם בעל בית אחד, אבל זה חלה ונסע להתרפא בחוץ לארץ, וקודם שנסע ביקש שנציג שלו יעמוד לצד שליח הציבור, והרב וכטפוגל הסכים לכך.

היונה הסכימה לכך (טבע)

בראש שנה אחד, פרופסור אחד הציק לעגנון בענייני "טבע וצדק", עד שעגנון שלח אותו לרב יצחק יעקב וכטפוגל. שאל אותו הפרופסור: מדוע הבורא הפלה בין היונה לזאב, או בין הטווס לצבוע: זו חלושה וכנועה וזה חזק ושליט, זה יפה וזה מכוער? – הוציא סבא את "שערי אורה" מאת המקובל יוסף גיקטלייא, וקרא לו: "מי גרם לזאת להיות מכוערת ולזו נאה, ומה ראה השם יתברך לכך, או

מה חטאה לו המכוערת… אלא שאמר לכל ברייה וברייה: דעי לך שאת בצורה זו ובאיברים אלה… ועתה, אם תחפצי בזה, אמרי הן, ואם לאו, הרי את כמי שלא נבראה. וכל ברייה וברייה השיבה לו: אני חפצה בזה, ואני שמחה בעניין הגדול הזה… ואין טענה לשום ברייה שבעולם". ואז סבא הוסיף משלו לפרופסור: "מדוע החלש או המכוער אמרו הן לקב"ה? בגלל עצם הרצון להיברא, לצאת מהכוח לפועל, להתממש. לקבל תפקיד בעולם". השתהה מעט והוסיף: "ואני נחה דעתי מתשובה זו".

יהי רצון מלפניך (תפילה)

ויהי יום ויהי לילה, ועוד פרופסור אחד שלח עגנון לסבא. והפרופסור מתלונן על התפילה שהיא מתכונית, ואין בה ממש פרטיות, והוא משתוקק לתפילות שהאדם עצמו מחבר לעצמו, ובפרט בראש השנה ובכיפור – וסבא קרא לו מאגרות החזון איש: "אדם רשאי לנסח תפילה קצרה לצרכיו, ואף להזכיר השם, ובכל זמן ביום, ומתחיל אותה ב'יהי רצון מלפניך'". ואותו פרופסור מיודד אז עם המשורר יהודה עמיחי, והנה עמיחי השיב פניו ריקם: היום לא טובה לו הפתיחה "יהי רצון מלפניך", ובכלל לא היה מוכן לקבל הוראות מאיש. לימים שאל אותו עגנון מהי הברכה בעניין פרופסורים אלה, וסבא פתח תפילת שחרית: "יהי רצון מלפניך שתצילני היום ובכל יום מעזי פנים ומעזות פנים".

מהי סוכה קטנה? (בית הלל)

קודם שנסע ככלי קודש לאחת המדינות הסובייטיות, ר' שימן נכנס לרב וכטפוגל לברכה ולשאלה: עד כמה מותר לה לסוכה להיות קטנה, ובפרט שבמדינה זו רודפים יהודים על דתם, וסוכה רגילה תסגיר יהודים? –  פתח לו סבא את "שבולי הלקט": בית הלל מתירים סוכה ש"ראשו ורוב שולחנו בה", ובית שמאי פוסלים. והתיר לו כבית הלל, בכל הנוגע לאותה מדינה, שלא תהא הסוכה אסונו של יהודי. ובשביל שהגויים לא יבחינו בסוכה על פי הסכך, הציע לו סבא שיעשו סכך מקרטונים, המצויים באותה מדינה בשפע, ומשמשים שם גם כחומר ביתי, אבל את הקרטון יחתכו לשניים, בשביל לעשות בו שינוי, וכך להופכו לסכך.

התוקע והציבור (ללא הגה)

בשנה שבה התמנה ראש הישיבה, תיקן שעם סיום התקיעות בשופר, התוקע יישב שתי דקות כשפניו אל ציבור המתפללים: הוא מביט בעיניהם, והם מביטים בעיניו, הוא אומר להם: הייתי שליח שלכם, והם אומרים לו: היית שליח נאמן. והכל בעיניהם: ללא הגה. ובזה מתבטלים דינים קשים, ונבלם פי המקטרגים על הציבור. וזהו מנהג על פי הקבלה. ונהגו כך בישיבה שלו רק פעם אחת, לכבודו, שזה עתה נתמנה ראש הישיבה. ומניין ידע שאין הם מרוצים ממנהג חדש זה? מכך שלא העירו עליו גם הערה אחת. עמד וביטל בעצמו את זה להבא, כי אין כופין מנהג חדש על הציבור.

בעניין יצר הרע (כוח)

לפני ראש השנה ישב עם אחד מבחירי תלמידיו, וזה הודיע שהשנה יבקש מהבורא שיבטל כליל את יצר הרע שלו – ואמר לו סבא: "היזהר בזה, כי מחצית ההצטיינות שלך באה לך מכוח יצר הרע שלך להצטיין תמיד, ולהתגאות על חבריך".

"יהודי של יום הכיפורים" (ליבוביץ')

תלמידים גילו לו שפרופ' ישעיהו ליבוביץ' הכריז: "אני יהודי של יום הכיפורים", וביקשו שיפרש להם אם חלילה ליבוביץ' אינו יהודי של סוכות, ראש השנה או שבת רגילה. ולא ידע לפרש, ואיחל להם שיהיו יהודים של כל השנה.

הים של יפו (משיח)

כשעלה בדעתי לגור ביפו, קרא לי סבי אגדה ב"ספר טוב הארץ" של המקובל נתן שפירא: "כל כסף וזהב ואבנים טובות שנטבעו בים, מימי שלמה המלך עד זמן קיבוץ גלויות – הכל עתיד הים של יפו להקיא ליבשה, ומלך המשיח יחלק אותו לכל צדיק וצדיק על פי חלקו".

וסבי הוסיף שנתן שפירא מציין במקום אחר שזה יהיה במוצאי יום כיפור. וכל מוצאי יום כיפור אני מטייל שם, ועד כה מצאתי אבן טובה אחת, ואף זהב אחד, והם סימנים ברורים לבואו הקרוב של המשיח.