מדור מיוחד לראש השנה הבא עלינו לטובה, ובו שני סיפורי נסים שאירעו בגליל לאבותיו של אדם ברוך בין ראש השנה ליום כיפור // והלוואי והאבות ילמדו עלינו זכות, ונשוט בבטן הזכות הזו כמו בספינה בטוחה מחוף שנה זו לחוף השנה הבאה! א/ הרצח בשולי יסוד-המעלה שנת 1884, בין ראש השנה ליום כיפור, נעצר ב"מ רוזנבלום, סבו של אבי, כחשוד ברצח ערבי. הגופה נמצאה שחוטה בצווארה, ולא בעורפה, בשדה קרוב ליישוב החדש יסוד-המעלה. לנרצח לא היה עבר פלילי, ולא היה ידוע דבר על נקמת דם או על יריבות כלשהי. השוטרים הטורקים מצאו בכליו של ב"מ רוזנבלום כלי שחיטה ומילה. רוזנבלום הסביר ששחיטה ומילה הן מצוות שאין להחמיצן, ושהוא נושא איתו תמיד כלים אלה, כי שחיטה ומילה תמיד מזדמנות לו בדרכים, והוא תמיד בדרכים, שהקב"ה אמר לאברהם "לך לך", ואין הארץ נכבשת אלא למי שהולך בה כולה לאורכה לרוחבה. ב"מ היה אז ממייסדי היישוב החדש יסוד-המעלה, שהגיעו לארץ ישראל ממזריץ’ ומבריסק. וכבר משפחתנו היתה ארוגה במזריץ’ ובבריסק, וזקנו של ב"מ רוזנבלום הוא ר' שלום מנשה מבריסק, המתואר בכתבים על בריסק. שוטרים טורקים ארבו לב"מ רוזנבלום בין העשבים והשיחים לא הרחק מהגופה, וכן על דרך העפר הראשית ליסוד-המעלה, וכלי השחיטה והמילה נראו בעיניהם ככלי הרצח וכו'. אמנם תפסו אותו כשהוא פוסע שם ומזמר, ואמנם תהו מה לו לזמר ככה, אבל פניו העזים, מבטו הקורן, מצחו הלבן כשנהב ודיבורו הנלהב הטעו אותם לחשוב שלפניהם יהודי מוכה משיחיות וכו', ששחיטת ערבי היא שליחות בעיניו וכו', ובפרט לפני יום כיפור. כל תושבי האזור היהודים, ובמיוחד חברים להתיישבות ביסוד-המעלה, וכן משפחתו ומוקיריו מירושלים ומצפת, וכן ראשי הקהל היהודי בכלל, וכן ראשי חבר הרבנים של ארץ ישראל, וכן יוצאי מזריץ’ ובריסק שעלו לישראל, ועוד ועוד, נזעקו להצילו בתפילות, בתחינות, במכתבים. ומה ב"מ רוזנבלום זימר בשדה כשתפסו אותו הטורקים? "מהר אהוב כי בא מועד וחוסה נא ואל נא תתעלם". שהיה תמיד ממריץ את הקב"ה להיות קרוב לעמו, ואף היה פונה לקב"ה בשאלות ובבקשות בעניינים חקלאיים דחופים שעלו שם בגליל בשלהי המאה ה-19. ואף כתב חלק מהדברים ביומניו היומיים, שהיה כל לילה כותב לו את תולדותיו של אותו יום, כי מבחינתו כל יום היה נס, וחלילה לאבד את מניין ואת סדר הנסים, שמהמניין ומהסדר אמורה להתפענח המשמעות הגדולה של יישוב הארץ בזמן הזה וכו'. והיומנים לא נדפסו עד היום. ומבוהק הגדולה והקדושה שבעמוד או שניים ביומן שזכיתי לקרוא כנער, כמעט התעוורתי. ואם לא מניין מיוחד בכותל לרפואת עיניי, חלילה מה היה עליי. ודבר מעצרו של הרב החלוץ ב"מ רוזנבלום כחשוד ברצח ערבי, וליתר דיוק בשחיטתו מהצוואר, התפשט אז בחלקים גדולים של העם היהודי באירופה עד שהקב"ה נאלץ לעשות נס לב"מ רוזנבלום, בשביל שלא יתהו ויתלוצצו בגויים איה אלוהיו של ב"מ רוזנבלום וכו'. יהודי מזריץ’ פנו ליהודי ורשה, שפנו לשר החוץ הפולני, שנועץ בשגריר הצרפתי לפולין, שהיה מיודד עם השגריר הסקוטי לפולין, שהיתה לו חיבה מסוימת ליהודים. וכל פנייה מזה לזה ארכה יותר מחודש, ובינתיים ב"מ רוזנבלום במעצר, פעם כדניאל בגוב האריות ופעם כיוסף בכלא, והוא מסייע שם לכל האסירים בעצות טובות ברוב תחומי החיים, ואף בברכות לבנים זכרים וכו', ואף בענייני רפואה. ואותו שגריר סקוטי היה קרוב לענייני ארץ ישראל, בהיות הכנסייה שלו בעלת נכסים שונים כאן, ובהם כרמים ובתים. ואותו סקוטי פדה את ב"מ רוזנבלום מידי הטורקים בכרם קטן, ליד זכרון-יעקב של היום. ויהודי מזריץ’ ויהודים מהעולם גמלו לסקוטי את מלוא הכרם ויותר, ובאותו יום ממש הבריחו מארץ ישראל את ב"מ רזנבלום לשנים אחדות, בשביל להרגיע את הדם ואת השמועות. מארץ ישראל ב"מ יצא לאמסטרדם, ואמנם קיבלו אותו שם כהלכה, ואמנם דרש בימים נוראים בבית כנסת שנקרא "מחזיק טובה", או על כל פנים כך נקרא בפי משפחתנו. ו"מחזיק טובה", אם תביטו בו היטב, משתמע לפחות לשתי פנים. אבל עניין החשד והמאסר נקשר בעקביו של ב"מ רוזנבלום עד אמסטרדם, ובכל זאת הכביד עליו ועל מארחיו שם, עד ששב למזריץ’. וממנה, לאחר שנים, לארץ ישראל. ובינתיים תכפו אירועים ומאורעות עד שפרשה זו בחיי ב"מ רוזנבלום כמעט נשתכחה מלב הבריות, ובינתיים הטורקים הסתלקו מכאן. ובינתיים ב"מ רוזנבלום עזב את יסוד-המעלה, המשיך ביומניו, ויום אחד, לפי חלום שחלם, פדה עצמו באמצעות שליח מידי משפחת הערבי הרצוח הנ"ל בכסף מלא. ב/ קולות של יהודים לפני ראש השנה של 1907, או שנה קודם לכן, או שנה לאחר מכן, סגרו במושבה הגלילית את תלמוד התורה הקטן שייסד בה ר' זרח ראובן ברוורמן, סבא של אמי נחמה רוזנבלום שתחיה, בעזרת תרומות יהודים נלבבים מאמסטרדם, סגרו ופיזרו את מעט המורים ומעט התלמידים שהיו שם, בלא כוונה לשוב ולפתוח את תלמוד התורה. די היה להם בעצמם כפי שהם. אמנם היו יהודים וכו', אבל החשיבו עצמם עובדי אדמה, יהודים חדשים, רחוקים ומתרחקים מהתורה, מבקשים להיות חלק מעולם סוציאליסטי. רוב ימיו היה ר' זרח מקים בארץ תלמודי תורה כמעט במו ידיו, תלמודי תורה כמצודות אור קטנות וכאיים יהודיים קטנים במושבות החדשות. שניים-שלושה חדרים, שני מלמדים, בית כנסת קטן, שלט בחזית הבניין, מטבח, תריסר ינוקות במושבה, בין חקלאים, איכרים, שומרים. ינוקות שחלקם אסופים, יתומים, פליטים, וחלקם צאצאים של כלי קודש מקומיים, החזן, השוחט, המוהל. וכך קול תורה עולה שם כקול מגן העדן, ונמהל בקולות החקלאיים של המושבות היהודיות האלה, המבקשות להתחבר עם האדמה ועם הטבע. והתרומות להקמת תלמודי התורה הגיעו מאמסטרדם, ואף מגרמניה, והיהודים ששם יוצגו בארץ ישראל באמצעות קרנות או ועדים, ור' זרח היה כותב להם דין וחשבון על תלמודי התורה, המורים, התלמידים, המחלוקת עם האיכרים, המריבות, העלבונות, הצמצום החומרי ועוד. דין וחשבון כשל גזבר, ועם זאת מנשב קודש, שליחות, השתוקקות לתורה. והוא עצמו, ר' זרח, גופו כמעט שקוף, מבטו כשל מלאך ה', סובב בארץ ישראל הלוך ושוב כאילו הארץ ניתנה לו ממש, ניתנה לו לעבדה ולשמרה, ואין עבודה ושמירה אלא בהקמת תלמודי תורה, ואגב כך היה ממייסדי הישיבה הגדולה בשכונת מאה-שערים ועוד. מיעט לדבר, מיעט לנוח, מיעט לצחוק, מיעט לכעוס, מיעט להתווכח, מיעט לאכול, מיעט ליהנות, מיעט בחשיבותו שלו, הירבה בצדקה, הירבה בתפילה, הירבה בלימוד, הירבה בצומות, היה סועד חולים ונופלים. ובאותו ערב ראש השנה 1907 מיהר לאותה מושבה גלילית שנסגר בה תלמוד התורה מרוב עוני ולחץ, ונותרו שם בודדים ומבודדים שני תלמידים, ינוקות, שהם אסופים או פליטים וכו', ועכשיו הם חלילה נטושים, והימים ערב חג וכו'. והרי מידיו יבקשו אותם. מיהר אליהם ר' זרח כאילו הם בניו שלו, מסע בין יומיים לפחות, והם בינתיים בחצרו של איכר אחד מבוהלים כבעלי חיים קטנים. הימים היו קשים. הדרכים היו קשות. בני האדם היו נרגנים ומרוטים. לב האיכרים באותה מושבה היה גס בתלמוד התורה ובינוקות ששם. התורמים ההולנדים של ר' זרח נסוגו מעט ורוחם נפלה. ר' זרח והעגלון הגיעו למושבה כיממה לפני ראש השנה, ור' זרח חיבק אליו את שני הנערים הפליטים, נישק אותם על מצחם, והם נתלים במעילו, אסף איתם את חפציהם, וכן את הספרים של התלמוד תורה ששם. לא החליף דברים עם ראשי המושבה, והם נמנעו ממנו, חוששים מזעמו, ונעל את דלתות התלמוד תורה נושא תפילה לקב"ה השיבנו-ונשובה, ומיד נתן ראש לירושלים, הוא, העגלון, שני הינוקות, חפציהם והספרים, כאילו הינוקות והספרים הם בבחינת שבויים שנפדו. אבל הדרך הסתרבלה והתארכה עד שחשו בעליל שלא יגיעו לראש השנה לירושלים, והנה הגליל הזה כמו מתנכר להם, ועוד מעט ראש השנה שלהם בשדה הפתוח. האטו את הסוסים והתכוננו לראש השנה בשדה, והנה נשמעו להם קולות רמים מעבר לגבעה קטנה. הקשיב ר' זרח והבחין שאלה קולות יהודיים. הקשיב העגלון והבחין שאלה קולות יהודיים. הקשיבו הינוקות והבחינו. והנה, מאחורי הגבעה נתגלה להם מקום יהודי בלתי ידוע להם, ובלתי ידוע לאיש עד כה, ותצורתו בקעה, ובו בית כנסת, יהודים מתכוננים לכניסת החג, שלטים באותיות עבריות, בית עלמין קטן, בית ועד. והיהודים ששם חיבקו את ר' זרח ואת העגלון, רחצו אותם, הטיבו את נפשם והציעו להם חדרים משלהם, כמו היו ר' זרח והעגלון בנים אבודים, או כמו היו משלחת שחזרה בשעה טובה ממסע מיוחד. ור' זרח חש שאין הם מבחינים בינו לעגלון משום בחינה, והודה על כך לקב"ה. והנה עברו שעה-שעתיים ושתי יהודיות הגיעו אליהם מקצות הבקעה, קצרות נשימה, ולקחו אליהן את שני הינוקות, והם ילדיהן שלהן, פרי בטנן, שגלו למקום תורה ובאו לחגים לאמותיהם בעזרת ר' זרח והעגלון.