בין אדם לחברו, תפילת דמעות, משפט, חזן, תשובה, אשתו, קול שופר, ועוד ■ מי ייתן ודברים קלים וחמודים אלה יעבירו שלמים בנפש ובגוף את בית ישראל, ואת הגר שבתוכנו, מראש השנה הזה לראש השנה הבא

הנה החגים כבר כאן, ונזכיר דברים קלים וחמורים בעניין תפילה, תשובה, הכשרת הלבבות, שופר, סוכה, ועוד. ורוב הדברים שכאן עובדו והתפרשו (לי) על-פי הספר 'מטה אפרים' מאת הרב אפרים זלמן מרגליות (1828-1760, ברודי). וכבר ספרו של הרב מרגליות התחבב על לב והתקבל על דעת יהודים בני גלויות ועדות שונות. התחבב והתקבל בזכות סמכותו, ובזכות פשטותו של הרב מרגליות. וסמכותו נובעת גם מפשטותו.

ובראשית דבריו, הרב מרגליות מציג את שיטתו: "ורבים אומרים מי יראנו דרך קצרה… ולא אהיה הוגה דעות בדין. כי אם עד מהרה ירוץ דברי". כלומר, גם בזמן הרב מרגליות (המאה ה-18), היה לציבור צורך חיוני במדריך הלכתי מיועל, החלטי וקצר. כי עת להגות הלכתית מסועפת ולמדנית – ועת למדריך הלכתי קצר. ואין הקצר מייתר את המסועף, אלא הוא מתקיים לצידו.

וחלק מהדברים המובאים כאן, הם משמו וממנהגו של סבי, הרב יצחק יעקב וכטפויגל, רבה של שכונת מאה שערים. זכותו תגן עלינו.

והנה מה שקרה לרב וכטפויגל עם הספר 'מטה אפרים' של הרב מרגליות: כל השנה הספר היה מונח בארון, בשורה שניה, וכל שנה, לקראת החגים, שעה קודם שהרב וכטפויגל יוציאו משם, בשביל להגות בו בכבוד וברגש גדולים, הספר בעצמו היה מניף עצמו מהשורה השנייה היישר אל שולחנו של הרב וכטפויגל. ושנה אחת, בשביל לבדוק את הפלא הזה, הרב וכטפויגל הניח משקולת על 'מטה אפרים', שבשורת הספרים השנייה, והנה בכל זאת הספר עצמו הניף עצמו משם לשולחן. מעשה בספר.

חזן/ אל תחליפו אותו

כבר ראינו בתי-כנסת מתרגשים לקראת החגים ומחזרים אחרי חזנים מיוחדים ויקרים, כאילו חזן שכזה הוא חזות הכל. וגם אם זה מנהג בכמה מקומות וקהילות וכו', אנחנו נישאר עם החזן או החזנים שלנו, העובדים כל השנה לפני התיבה. אם הם ראויים לכל השנה – הם ראויים לראש השנה. והרי לאורך כל השנה הכשירו את ליבם לראש השנה. ובכלל, מבחינתנו, בית הכנסת אינו 'מועדון מוסיקלי', ולכן לא נחזר אחרי חזן מיוחד בקולו ובניגוניו. אלא נתפלל עם החזן הקבוע שלנו: הרי הוא אנחנו, ואנחנו הוא.

אשתו/ משהו פגום בו

"מי שעזב את אשתו מחמת קטטה, יש לדחותו שלא יהיה שליח ציבור (חזן) בימים הנוראים" – משהו פגום ברגש החובה והאחריות שלו. אין הוא נאמן עלינו עד כדי שייצג אותנו בימים הנוראים.

דמעות/ ממש דמעות

"נוהגים לבכות ולהוריד דמעות בתפילת ראש השנה ויום הכיפורים" – ונתעכב כאן רק על ה"נוהגים": מי נוהגים? רק חרדים גמורים? גם סתם אדם יבכה ויוריד דמעות, ולא ייחשב כמתחזה או כמתחסד וכו'? כן, גם סתם אדם יבכה ויוריד דמעות, ולא ייחשב כמתחזה וכו'. כי זו שעתו של סתם אדם מישראל, כפי שזו שעתם של אדוקים וחרדים. ובבית-כנסת של באמת מאמינים, לא יתמה עליך אדם כשתבכה ותוריד דמעות, ביודעו כי אתה בוכה מעומק הלב ומחמלתך על מה שעלה לך עד הנה בחייך. הבכי והדמעה אינם זכיון של הידועים כחרדים ואדוקים. הבכי של האדם המתפלל באשר הוא.

הדרשה/ לפנות לממוצע

"המנהג בכל תפוצות ישראל שרב העיר דורש (ברוב עם) בשבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים" – וחכמינו כבר הזהירו מדרשות שהן רק אש וגופרית על ראשי המאזינים, שהן כולן תוכחת מוסר ואזהרה מפני הגיהנום הצפוי. וסבי, הרב יצחק יעקב וכטפויגל, ראש ישיבת מאה שערים, היה מכוון לממוצע קהל המאזינים לדרשתו. והיה מכנה את הקהל צדיקים ועושי דבר השם. והיה כמו מחבק אותם, והם כמו מחבקים אותו, עד שבטל המרחק בין רבנותו לבינם. ורק היה מזרז אותם, ואת עצמו איתם, לתוספת תיקון מידות, לתוספת אמונה, לתוספת אחווה. לתוספת ביטחון השם. ובשנים הבריאות שלו, היה צריך לדרוש פעמיים באותה שבת, פעם בשחרית, קודם קריאת התורה, ופעם במנחה – וזאת מרוב הקהל, שהיה מגיע מבתי-כנסת שבסביבה לשמוע את דרשתו, עד שחלק מהקהל נתלה על החלונות.

תשובה/ לא בעדר

אמנם כל יום ויום יפה לתשובה, אך אלה עשרת ימי תשובה מובהקים ובהם: "יש לכל אדם לחפש ולפשפש במעשיו ולשוב מדרכו הרעה". ומהו "לכל אדם"? כל אדם ואדם מסוגל לעשות תשובה. כל אדם ואדם בפני עצמו, ריבוני. "לכל אדם": לאדם הפרטי, לאדם הלא עדרי. התשובה הינה דבר פרטי. אין תשובה נכונה בעדר. התשובה הינה תהליך. אין תשובה אחת טוטלית מיידית. התשובה עוברת דרך הזולת: הדרך לקב"ה עוברת דרך תיקון היחס והקשר עם הזולת. התשובה נבחנת בשבירת המידות הפרטיות: אין תשובה בעודך קמצן או קנאי.

מי שעשה תשובה חלילה לו לפרוש מהציבור, אלא עליו להתערות בציבור ולהשפיע עליו. התשובה אינה עושה אותך אדם נהדף כקש מפני החיים הרגילים, מפני הבריות – אלא אדרבה, התשובה עושה אותך אדם ריבוני ונחוש להיות נציג החסד האלוקי בעולם עצמו, בין הבריות עצמן.

מחילה/ בין אדם לחברו

"דין שיפייס אדם לחברו בערב יום הכיפורים" – ורק אזכיר כאן שהרב יצחק יעקב וכטפויגל היה ממליץ לנעלבים להראות עצמם לפני המעליבים, שהשתהו לבקש מחילה מהנעלבים, בשביל לתת למעליבים אפשרות לבקש מחילה מהנעלבים.

ברכה/ אנשים של צורה

"רבים הולכים גם לקרוביהם אנשים של צורה… שיברכו אותם ומבקשים מהם שיתפללו בעדם" – זהו מנהג בקהילות קטנות ומוגדרות, ואין הוא כה רווח בערים גדולות ואנונימיות. ועיקרו אמונה ביחד היהודי שעיקרו אחריות הדדית. אחריות האיש הצדיק לאיש הבינוני. אחריות תלמיד חכם למי שאינו תלמיד חכם. אחריות המצליח לנכשל. אחריות איש לאחיו.

והקהילה היהודית מתקיימת רק מתוך הממוצע המתהווה בה מצדיקים, מבינוניים ומפחותים גם יחד. ההלכה לא שואפת קהילת צדיקים, אלא קהילת בינוניים. כי הבינוני הוא הריאלי, האנושי.

והנה, הבינוניים והפחותים מבקשים מהמעולים ("אנשים של צורה") שיכללו אותם בתפילתם, שכמו יכילו אותם רוחנית ואמונית בתוכם. שיהיו יחד. כי היחד הוא אחת מתמציות התפילה בציבור, שהיא תפילת הציבור ותפילת היחיד גם יחד.

מצוות/ לא למכור

"אף במקומות שנהגו למכור מצוות כגון הוצאת ספר תורה, עליות, הגבהה וגלילה – מכל מקום בראש השנה וביום כיפור ראוי שלא למכור". בית-הכנסת מתקיים גם מהמצוות הנ"ל שהמתפללים קונים בכסף – ובכל זאת, בראש השנה וביום כיפור נימנע מכך: הבה נקבל על עצמנו בימים אלה תוספת הדר. ולא רק הדר מופשט נקבל על עצמנו, אלא אף נחסום עשירים גסים להרבות במחיר, לקנות לעצמם את כל המצוות, ולהשליט את גסות כספם על בית-הכנסת בראש השנה וביום הכיפור. הנה נחסום לימים אחדים את הכסף.

קול שופר/ כל הקולות

"כל הקולות כשרים בשופר" – היה קול השופר עבה מאוד, דק מאוד, צרוד, שמנוני, ובלבד שהיה בו כדי קול, הוא קול כשר, כי כל הקולות כשרים בשופר, כי אין אנו במועדון מחצרצים. והרבה וכטפויגל, כשריאותיו היו חלשות, בכל זאת היה תוקע ראשון, בשביל שכל מי שיתקע אחריו, כבר תקיעתו תהיה צלולה וחזקה משלו וכו'.

חרם? אחרי יום כיפור

"אין נותנין חרם בשביל שום דבר עד אחר יום הכיפורים" – לפני יום כיפור, יש להימנע מפעולות ומהחלטות משפטיות חמורות, כגון הטלת מאסר עולם. כי ממילא הכל נשפטים אז בפני בית-דין של מעלה. וכן, בשביל שהשופט לא ייקלע אז לאופוריה כאילו הוא כקב"ה: מה הקב"ה גוזר עכשיו גורלות, אף הוא כך. רחמים, השהיה, קנה מידה. ועם זאת אין ההלכה גורסת השבתה כללית של מכונת השיפוט והצדק: "מכל מקום מצוות לשפוט בין איש ורעהו, להציל עשוק מיד עושקו, ולהוציא הגזילה מיד הגזלן". החיים המשפטיים הרגילים נמשכים גם ערב יום כיפור, אך הטלת חרם או מאסר עולם יידחו לאחר יום כיפור.

נישואין/ מקרים מיוחדים

"אין לעשות נישואין בערב החג (סוכות), אלא אם כן יש צורך גדול בדבר" – בשביל שנבחין בין שמחה (חג) לשמחה (נישואין). והרב יצחק יעקב וכטפויגל כלל ב"צורך גדול" את כל הכלות היתומות שלפניו, ואת כל הכלות הגרושות שלפניו, ואת כל הכלות האלמנות שלפניו. לא דחה מפני החג חתונת יתומה, חתונת גרושה, ולא חתונת אלמנה. ובעניין זה, לא הבחין בין יתומה ענייה ללא ענייה, בין גרושה חדשה לוותיקה, ולא בין אלמנה מצודדת לשאינה מצודדת. עד שהקב"ה זיווג יתומה, אנחנו נדחה חתונתה מפני החג?!

סוכות/ נוח לו לאדם

"נוח לו לאדם שתעשה מצווה בממונו" – ועל כן, מי שנכנס לסוכת חברו, בשעה שזה במקום אחר, בשביל לקיים מצוות סוכה, אל לו לחשוש שמא הוא כפולש וכו'. כי נוח לו לאדם שזולתו יקיים מצוות סוכה בסוכתו שלו. "נוח לו", כלומר, בעלי הסוכה כלל לא יתרעם על כך. "נוח לו": משמח אותו שזולתו מקיים מצווה באמצעות רכושו (וזהו כלל-על משפטי ואמוני).