אני כותב לא מעט על מתים של השבוע או של החודש, מתים שונים שחייהם, לדעתי, נשזרו בחיינו והשפיעו עלינו. את רובם הכרתי אישית, ואת יצירתם. אני מסוגל לומר משהו על יצירתם, ואולי אף לסמן לה התחלה, התפתחות וכו'. לפעמים יש לי סיפור קטן עליהם. אני עושה בזה משהו טוב, כי רוב המתים הרי נשכחים כאן תוך יום. הנה, לפני כמה שנים הוצאתי עם "קמרה" ו"העיר" חוברת מיוחדת למתים: אהרון בכר, יוסף מונדי, אביבה אורי, יוסי אלפנט, פנינה בסכס, אלדר שרון, מירית כהן, חזי לסקלי, נורה פרנקל, איריס דוידסקו, מוטי בהרב, בין השאר. עשרות מתים צעירים בעשור שבין 1986–1996. קבר אחים: גיליון מזכרת. למה אני מספר את זה? כי לאחרונה, נאמר בשנתיים שעברו, ובפרט בחודשים האחרונים, מתעצמת ביקורת של קוראים נגד כתיבה זו. ביקורת? על מה בדיוק? רוצים כתיבה נוקבת יותר על הנפטרים, מפורטת יותר בכל הנוגע לחולשות ולחטאים שלהם, ועובדתית יותר ביחס לכישלונות אמנותיים או תרבותיים שלהם. לעתים תגובת הקורא הינה כמעט מופע זעם ביחס למת, ואגב כך ביחס אליי. אבל לא אשנה כבר מהרגלי לחמול מעט על החיים ועל הנפטר. מה גם שכישלונותיו או חטאיו, בהכירי אותם, היו נסבלים, קמעונאיים ותמיד אנושיים.