עוד בעניין אבלות (לוויה, קבורה, קדיש, שבעה). מי אחראי למצבה? הבנים חייבים להוריהם, הבעל חייב לאשתו, ויש סף מינימום לגודל המצבה, לחומריה, לחזותה הכללית (לא יעלה על הדעת שתהיה אדומה). ואל תתעסק אתה עצמך במצבה אלא תניח אותה למומחה. ולמנהג ולקהילה (ספרדית או אשכנזית) תפקיד בניסוח כתובת המצבה. ובלבד שהכתובת לא תנציח מדנים במשפחה, אלא תרגיע. וכן שלא תעצים בכוח את מעמד המנוח. כגון? שהגבאי לא יהיה פתאום במותו ראש ישיבה. ואם המנוח מת במחלה ובייסורים, יש קהילות שבהן יציינו זאת במצבה אפילו בהרחבה, בשביל שיקבלו אותו בעליונים כמי שכבר שילם בחייו על רוב עוונותיו. ויש שיימנעו מלציין זאת, כי בכך טמונה גם תרעומת נגד השמים, שהנה הצדיק הזה נפטר בייסורים. ועל המצבה לא יחרתו תוכחה דתית או מוסרית לאדם או לקהילה מסוימים. ואם נכון הדבר, יציינו שהמנוח היה מחובר לירושלים. ובוודאי אם היה מועיל לתלמידי חכמים. בדרך כלל יציינו את אבותיו ולא את בניו. ובכלל מוטב שעל המצבה תשרה צניעות. ובעבר מצבות של גדולים בישראל היו בהחלט צנועות. כי עצם גדולתם התורנית או המוסרית היתה זיכרונם ומצבתם, ולא מבנים של אבן. ואגב צניעות וביטול יוהרה כדרך חיים של גדולי ישראל, ראה גם את הספר "צוואות והנהגות" (הבעל שם-טוב ותלמידיו), שהתקין לדפוס הרב וינטרוב. ולישראלי מובהק לא יכתבו לועזית במצבתו, ולבן גולה שנקבר כאן אין מניעה שיכתבו אף לועזית. ולמנוח שמצבתו נשמרת ומטופלת "יש מזה נחת רוח". וראה גם ספר "גשר החיים" מאת הרב טוקצ'ינסקי, שהינו מדריך מפורט למשפחת המנוח.