הנה קטע ממכתב שקיבלתי לפני כארבעה חודשים: "מה עונשי על מה שקרה לי שהלכתי לישון במיטה אחת עם שני תינוקות שלי, ונרדמתי, ובינתיים הגדול הניח כר על הקטן עד שנחנק". ומרוב צער לא עניתי לכותב, והעברתי מכתבו ממגירה למגירה עד שאבד, והשבוע עיינתי ב"משיבת נפש" של הרב אריה ליב צינץ (ורשה, 1833-1768) – והנה תשובה לאותו מקרה ממש. לאחר דיון במושגים "אחריות" ו"גורם", נפסק שבכל זאת "אין לפטור בלא כלום", אלא על ההורה לכפר על מחדלו בתענית ובצדקה. תענית של 40 יום ללא בשר, ללא יין, ללא מותרות, ללא שמחה, ללא הבל. וצדקה כפי יכולתו, ובלבד שהיא ממשית מבחינתו. התענית והצדקה נועדו לטובת האדם הזה עצמו, ולא כתשלום (עונש) על התינוק המת. נועדו לזיכוך האדם. התענית והצדקה מחברים את האדם לעצמו, ובעזרתן ישוב לחיים רגילים, עד כמה שאפשר. והקב"ה הרי כבר יקל עליו.