"כל הדוסלאך האלה" (עמונה)

מי זוכר את עמונה? אנשים שביקרו בה לאחרונה אומרים שעמונה לא תיתן את לבנו לשכוח. היא עוטה הרס. עכשיו יום השנה לעמונה. יש סרט, כינוסים, דוח המתאר את עוולות הממשל למפוני עמונה. מאז פינוי עמונה לא היה פינוי בהיקף כזה. לפני חודשים אחדים ביקש עמיר פרץ כשר ביטחון את רשימת ה"עדיין לא מפונים", כי בדעתו להמשיך בפינוי "תוך שבועיים". שמענו את זה בקולו. זה לא קרה. אז מי פונה עד כה? "הדתיים של יש"ע הם בעיקרון מי שפונו": כך הדתיים של יש"ע, או לפחות חלק ניכר מהם, חווים את הפינוי מגוש קטיף וכו'. פינוי שלדעתם מכוון היה בעיקר נגדם כדתיים, כמתנחלים דתיים, כגוש אמונים, כימין דתי, כדתיים החדשים, כיורשי השמאל הישראלי החלוץ והמתיישב. הנה אורי אריאל, לשעבר מנכ"ל מועצת יש"ע: "בתת-המודע של הגירוש מגוש קטיף לא עמדה דמוקרטיה ולא שמירת החוק… מאחורי הגירוש שכבו מרבצים של שנאה, קנאה ואיבה עמוקה לכל הדוסלאך שנותר בהם להט האידיאלים של ארץ ישראל הישנה והנשכחת". אורי אריאל, חבר כנסת של האיחוד הלאומי-מפד"ל, ולא רק הוא, מערער בזה על למעלה מ-60 שנות שותפות פוליטית ותרבותית בין הפועל המזרחי (מפד"ל) ובין הציונות החילונית (מפא"י, העבודה). מערער על החזות הסבירה, המנומקת, הנטועה במרכז החיים כאן, של שותפות חילונית דתית זו – ומציג אותה כריקנית, כנסיבתית, כתועלתית בעיקרה. כשותפות המתפרקת בנקל, כששותף א' מחשיב את שותפיו כדוסלאך: אחד מכינויי הגנאי העולבים ביותר שהיו במילון הפוליטי הישראלי. דוסלאך במובנם הרפוי כאטריות מבושלות; במובנם כחומר נסרח; במובנם ההמוני כאטריות בשקים; במובנם הגלותי; במובנם הלא באמת ישראלי, כי הרי אין אותנטיות ישראלית בעצם הביטוי דוסלאך ובהגייתו, שיש בה תמיד צליל של נחרה. ממה אני עושה כאן עניין? מדוסלאך? אחרי שמשה קצב מדבר בגלוי על אפליה גזעית?! לא, לא בדיוק מהדוסלאך אני עושה עניין, אלא יותר מהמבט הנכזב והמתפכח של אורי אריאל וחבריו על התרבות הפוליטית שלנו; על האמת שביחסי הציונות החילונית והציונות הדתית; על זרמי הנפש המנוגדים שבעומק השותפות הכלל ציונית.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp

עוד באותו עניין: