נשיא העליון, אהרן ברק, הפיץ השבוע את הצעת כללי האתיקה לשופטים, שנוסחה בידי השופטים חשין, ביניש ולינדנשטראוס, נסרקה בידי ברק עצמו ונמצאה ראויה לקבלת הערות מציבור השופטים. לא קראתי את מלוא ההצעה. קראתי בעיתונות תקצירים ועקרונות שלה. ברור שיש בה טעם וצורך. ברור שעיקריה כבר במשפט העברי: כגון בתלמוד בבלי וברמב"ם (ספר שופטים). אלה כללים שאינם מעוררי מחלוקת: כבוד למתדיינים, אובייקטיביות, נייטרליות, ניקיון דעת, ניקיון כפיים, אי–פוליטיות, אי–תלות באיש, ניהול משפט מתון ומיועל כאחד, ועוד כהנה. ועם זאת, מתוך מה שפורסם בתקשורת כ"אתיקה המוצעת" מנשבת אוטומטיות, שבוודאי יש בה גם ברכה. אין לך "אתיקה" ראויה לשמה ללא הצהרות כגון "במילוי תפקידו אין שופט תלוי באיש". ברור שכך. ב"אתיקה" הכרחי לציין את הברור. אבל בישראל 2005, שבה הכל מובא למשפט (בג"צ), מפינוי פוליטי עד סל העוני, מתבקשת לכאורה "אתיקה" הנמתחת מעבר לאמיתות מהסוג המובא ברשימה זו: ניקיון כפיים וכיו"ב. יש לקוות שה"ה חשין, ביניש ולינדנשטראוס נתנו לכך ביטוי סמכותי וזהיר בהצעתם. אבל על פי מה שהתפרסם בתקשורת, הם לא נתנו לכך ביטוי ב"מסמך האתיקה" שלהם. למה אני מתכוון בדיוק? ל"אתיקה" שאינה תחומה ליחסי שופט ועורך דין או ליושרו האישי של השופט – אלא ל"אתיקה" במובן השיפוטי–אינטלקטואלי עצמו, כלומר ליחס השופט אל השפיטה עצמה: גבולותיה, נמעניה, היקף ההכלה שלה. יחס השופט למושגים כ"צו הביטחון", כלומר האם "הביטחון" (המערכת) מייצג את הביטחון, או שלמשפט מבט עצמאי משלו על הביטחון; או מה "שפיט" ומה לא: מה צריך להיות מוכרע בפורומים ציבוריים ואקדמיים, ולא בבית המשפט; מה קורה בשעת ההתנגשות בין "ביטחון אישי" ל"זכויות יסוד". אתיקה בתחום המשפט עצמו: אתיקה כאינטלקט שיפוטי. אתיקה מול מרות: האם השופט יקבל מרות של מערכת הביטחון, כשהמרות מתחזה לדעה, לנתון, לעובדה, לאנליזה? האם השופט ינקוט אקטיביזם שיפוטי וידון בעניינים שעד אתמול לא הוכרעו בבית משפט אלא בחיים עצמם? ועוד ועוד. אתיקה? המידות של המשפט עצמו, ולא רק המידות האישיות של השופט. אתיקה? טווח השאיפה וטווח היומרה של השופט. אתיקה? הנחיית השופט בין המשפט כמלאכה שגורה לבין המשפט כחיישן חברתי ופוליטי סמוי. אתיקה? הגבלת כוח עצמית של המשפט.