קיבלתי לאחרונה חצי תריסר פניות בעניין מגרש חניה בבית משותף – ועולה מהן שלא נוח ליהודי כי זר יחנה בחנייתו, אפילו הוא עצמו ומכוניתו בעיר אחרת, באותה שעה. ולא נוח לו אפילו אם אותו זר חנה (ברשות) בחניה של דייר אחר. לא נוח לו. מין רשעות שכזו? תאוות בעלות? אולי. וההלכה? מותר לדייר לתת לאורח או ללקוח את החניה שלו. ואם שלו תפוסה, אבל השאר פנוי, מותר לו להרשות חניה בחניון. והכל לשעה קצובה, בתנאי שזה אורח או לקוח שלו, ולא סתם אדם. ושאין הוא גובה ממנו תשלום. והכל בתנאי שאין פגיעה בדייר אחר. העיקרון? שותפות תמיד מייצרת מחלוקות, אבל אין עולם ללא שותפות, וההלכה שואפת לשותפות רכה, מתחשבת, מעשית, לשותפות שוחרת חיים – ועל כן היא מתירה שימוש מוגבל בחניון. שימוש שאינו מערער בעלות. תן לחיות: תן לחנות. וראו גם את "משכן שלום" של הרב סגל, שראה אור ב.2002-