מה זה, בעצם, "קידוש השם"? האמנם כל ששת המיליונים הכירו בכך שהם נהרגים על קידוש השם? מדוע גם חילונים משתמשים ב"קידוש השם", עד שיש תחושה שפשרו ברור לכל ואף מוסכם? התשובה נמצאת בשפה וביכולתה ליצור "חזות מובנת", אבל כזו שאין להעמיד אותה ממש במבחן, כי אז יתברר שלא הכל יודעים מהו "קידוש השם" וכו'. ובכן? מי שנהרג על שום יהדותו, ואך ורק על שום עצם יהדותו, ואין עוול בכפו, ממילא קידש את השם במותו, את שם הבורא ואת שם ישראל. עשה את השם מיוחד, יחיד ונישא. גם אם ברגיל לא היה עולה על דעתו שייהרג על כך. אבל משנהרג על יהדותו, אנחנו החיים רואים בו מקדש השם. אבל לא רק במותו היהודי מקדש את השם. גם בחייו יקדש את השם. ולא רק בעוניו ובלחצו, אלא גם בשגשוגו יקדש את השם. הנה הרמב"ם (אגרת השמד): "וזה שהאדם יעשה מצווה מן המצוות, ולא יערב בה עמה כוונה מהכוונות, אלא מצוות השם ועבודתו לבד – הנה הוא קידש השם. ואם עשה בקהל, הרי קידש השם ברבים. וכמו כן אם נשמעו ממנו שמועות טובות – קידש את השם". מעשים נאים, ערכיות, אנושיות גבוהה, סולידריות עם הזולת, קיום מצוות לא אינטרסנטי, יומיום מתוקן, המנעות מכיעור: יש בהם עצמם, מתוכם, קידוש השם, כי הם נובעים מהכרה בבורא, מהשראתו על האדם וכו'. קידוש השם אינו רק בפשיטת צוואר לרוצח, אלא הוא באדם החי, הנוהג ביושר אמוני ואזרחי, ביומיום. הקב"ה לא צריך אותך שחוט בשביל לקדש את שמו.