הנחתי את הכל כדי לקרוא מיד את "לפני המקום" (עם עובד) של חיים באר – ובתוך הכל הזה הנחתי את מסכת "יומא" (תלמוד בבלי), שבה יהודי מעט משקיע עצמו לפני הימים הנוראים וכו'. והנחתי את "יומא" בדיוק בעניין "פיקוח נפש", בדיוק במשפט האומר: "מי שנפלה עליו מפולת, ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת… מפקחין עליו את הגל". מפקחין, כלומר מגלים, חושפים, מפנים מעליו את המפולת. פיקוח נפש דוחה שבת. "מפקחין" היא לשון התלמוד. מעולם לא מצאתי "מפקחין" או "מפקחים" בספרות, בעיתונות או בעל פה הישראליים. והנה, חיים באר, בעמוד השני של "לפני המקום", כותב: "שעות ארוכות הייתי מפקח את הגל". הנחתי את הספר, עצמתי את עיניי, ובירכתי "מחיה המתים" על גאולה זו של השפה. וככלל מוטב להיגאל על ידי זכאי, ואין השפה נגאלת אלא על ידי סופר מהמעלה הראשונה, הוא חיים באר. עוד ידובר.