אין חוקה בישראל. יש דיל וקומבינה. אנחנו מדינת דיל. היחס בין החילונים לדתיים נקבע בדיל. בין הציוניים ללא–ציוניים נקבע בדיל. בין הקפיטליסטים לפועלים. הכשרות והשבת נקבעו בדיל. גם הזהות היא תוצאה של דיל. גם 50 שנה אחרי השואה אנחנו חוששים להביט בעצמנו: מי אנחנו? איזה סוג יהודים אנחנו? מי מאיתנו באמת ישראלי? והנה השבוע הוגש לכנסת מסמך מקיף ומסועף ביותר בנוגע ל"חוקה בישראל": 29 כרכים, 10,000 עמודים, שלוש שנות עבודה. כל הכבוד לוועדה וליושב ראש שלה מיכאל איתן (ליכוד). מי בעצם מעכב את החוקה? מי הכי מעכב? החרדים והערבים. מעכבים כמו שמיעוטים מעכבים. עיכוב מזנב, קמעונאי, נובע מפחדים. וגם למי שאינו ערבי או חרדי, אבל מעדיף מדינת דיל על מדינת חוק, זה בסך הכל די נוח. החרדים והערבים מחמיצים את העובדה שהחוקה בעצם נועדה להם בראש ובראשונה, כי היא נועדה למיעוטים, לחלשים. במשך השנים החרדים מקוששים זכויות ותנאים, שחלקם מגיע להם ממילא, כמובן. והערבים מנסים לקושש זכויות גם דרך מפלגות ציוניות אוהדות. איך שלא יהיה: בכל הנוגע לחוקה אנחנו חברה מיושנת, מעט מפגרת, אלימה ביחס למיעוטים בה ושמרנית ומפלה לטובה ביחס לגושים המייסדים והחזקים בה. ובכל זאת, עיניכם הרואות, מתקיים בקביעות ניסיון לחבר חוקה מתוך הכרה שחוקה תעשה אותנו לחברה ראויה, מודרנית ואף מיועלת. אבל בינתיים, עם השנים שעוברות, חולפת רכבת חיינו ומה שהעסיק אותנו בחומרה או בתכיפות לפני עשור (כחברה) והקשה על חיבור החוקה, משנה את טעמו היום: הגיור השמרני אינו עוד הדרך האחת; נישואים אזרחיים נעשו מעשה חוקי רגיל; בנים לבני זוג מאותו מין חיים בינינו בכבוד. אגב דומה שהציבור הרחב בכללותו יכול לחיות את חיי המעשה שלו בלי חוקה כי הוא לא בדיוק מבין במה היא בעצם משפיעה עליו. מה משפיע? הדיל והקומבינה. והם, בניגוד לחוקה, מגורזים נון סטופ.