חברון: בעניין הסירוב (צה"ל)

אפשר היה לחסוך את זה עכשיו, השבוע. אבל אי אפשר היה לדחות את זה לנצח, כנראה. אפשר היה לא לשלוח השבוע חיילי ישיבות הסדר לפינוי הזה בחברון. בכל זאת, קצת שכל ישר. אבל בסוף זה היה קורה באיזשהו מקום. אז זה קרה השבוע: סירוב פקודה של יחידת עילית ממניעים שעיקרם פוליטיים ודתיים. ומה עכשיו? ברור שסירוב הפקודה הזה עלול להוליד אסון: אנרכיה שסופה לפורר את החברה הישראלית. אבל ה”ברור" הזה לא כל כך ברור לכולם. יש בינינו רבים וטובים החושבים אחרת. רבים וטובים ונאמנים ופטריוטים המקווים שהסירוב הזה, המפץ הזה, יעורר דיון חדש במהותנו הפנימית, במהות הצבא, בעצם האחיזה בחברון, בהחזרת שטחים, במהות הריבון הישראלי (התורה או הדמוקרטיה), בתוקף הפוליטי של הגרעין הרבני המיליטנטי. כלומר, יש המקווים שהסירוב יוליד שבר; שהסירוב ישעה תהליכי נסיגה; שהסירוב יזרז בחירות חדשות; יש המקווים להיוולד מחדש כאומה עם השבר הזה. ומבחינתם, הסירוב הינו מעשה אמיץ, סולידרי, מעורר, מטהר. מבחינתם, הסירוב הוא הארה של הכרה גדולה, זוהרת. אני מכיר אנשים שזו תקוותם. במשך שנים גדלתי ביניהם בציונות הדתית, בישיבות התיכוניות, בבני עקיבא. לעולם אחוש אליהם קרבת נפש ורוח. עלה נעלה. ואני מכיר חלק מהרבנים ואת הגשטאלט הרבני הזה. כל ימיי שימשתי את עצם מוסד הרבנות, בלי להעניק לרבנים עצמם סמכויות פוליטיות מדיניות. "אוי לעיר שראשיה תלמידי חכמים". אני מכיר את מבני הכוח הרבניים, כלומר את אופן קבלת ההחלטות ואת הרטוריקה, וכן חלק מהמניעים שהינם לעתים מעט סמויים, ולעתים בעיקר כוחניים. חלק מרבנים אלה נכשלו בפינוי גוש קטיף. נכשלו? הכזיבו. ממש הכזיבו. כמו נחל אכזב. "כזב" טבעי לאלילות. ועכשיו, "סירוב חברון" הוא מצדם פעולה פוסט-טראומטית. פעולה נפשית. פסיכולוגיה. אין לה דבר ממשי עם התורה. יש לה דבר עם טראומת גוש קטיף, ועם התהליכים הפוליטיים בישראל (אולמרט-ברק). הרבנים מגיבים עכשיו כבני אדם פגועים. לא כגדולי תורה. והם, בהמרדת החיילים, מייצרים תעתוע פוליטי ואמוני, שסופו חלילה שבר בתוך המחנה שלהם עצמו. כבר "מחר" תתגלה אוזלת ידם הפוליטית של רבנים אלה, וחלילה תיחשף משוגתם הפרטית והקולקטיבית כאילו הם נציגיו הבלעדיים של הקב"ה, ונציגיה הבלעדיים של ההיסטוריה היהודית, וכאילו בכוחם ובתבונתם לייצר חלופה לצבא, לממשלה, לדמוקרטיה, לתהליכים גלובליים. ברור שהסירוב נולד גם כתוצאה מהיותנו חברה סקטוריאלית מובהקת, שיש בה יותר ממקור סמכות אחד. את הסקטוריאליות לא יצרו רק הימין והחרדים, אלא אף החילונים, וליתר דיוק העילית של הציונות החילונית שהיה לה נוח במשך עשרות שנים להתייחס למיעוטים כחומר גלם, כגוש (דתיים, ערבים), ולבודד את הימין. הלאה הסירוב!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp

עוד באותו עניין: