גם אם נחיה 120 שנה נופתע ממה שבני אדם חושבים על עניינים בסיסיים של חוק ומשפט. והנה, ממכתבים שהגיעו במשך השנה שעברה עולה שחלק מהציבור, חלק מעורה ומקובל, בכל זאת חושב שזכרון דברים בין שני צדדים לעסקה אינו ממש מסמך משפטי מחייב, אלא הוא רק הבעת כוונה כללית לערוך בעתיד חוזה, ויש בה, בהבעת כוונה זו, רק בת קול חוזית רפויה ורחוקה, ובעצם אין היא מחייבת. אבל זכרון דברים כמוהו כחוזה, כלומר מחייב כחוזה, ובלבד שיהא מנוסח באופן החלטי, באופן עסקי ברור ומדויק (תיאור הנכס, עצם המכירה, המחיר, ועוד). ראה גם "עמק המשפט – דיני חוזים והסכמים" מאת הרב יעקב אברהם כהן. לא הכל יודעים מה כוח זיכרון דברים כי הם מרוחקים ממשפטיות, ובכלל ביטוי כ"זכרון דברים" מסיט אותם אל הספרות ומרחיק אותם מהמשפט. ובאמת מוטב לא לערבב בין שפה ספרותית לשפה משפטית (ובכך אולי נדון בהזדמנות אחרת).