הנה נפתחת "שנת המשפט" וזו הזדמנות להציג את עמדת ההלכה באשר ליחסי שופט-עד. ההלכה מגינה על העד מפני השופט. מדוע? בגלל הפער התרבותי, הלשוני והמעמדי שביניהם. פעם העלול לגרום לעיוות דין. ההלכה מניחה שהמשפט, השופט והתובע מטילים אימה על העד. אימה אוטומטית. העד מאבד את אישיותו הרגילה. העד מבקש לשאת חן. בני אדם משתוקקים שבית המשפט יכיר בהם כראויים. ההלכה מניחה שרוב העדים מחוסרי שפה, כלומר חסרי יכולת לתאר אירוע לשלביו, להדגשיו. חסרי יכולת ניואנסית. רובים אינם יודעים מהי עובדה, וטועים בכל הקשור לכמויות, מידות, תארים, דירוגים, זמנים. רובם אינם מסוגלים לצטט נכון דברים. רובם מעידים בעל כורחם. רובם מתמסרים לתרבותו של השופט. חלקם נתקפים בהפרעות שפה. או נקלעים להפגנת מיומנות לשונית מגוחכת. רובם חשים אשמים או חשודים מעצם העובדה שהם מעומדים על רגליהם, ומוזהרים לומר אמת. אתה על הרגליים – אתה חשוד. כל אלה עלולים להכשיל את המאמץ להגיע לחקר האמת. התקנון (החלקי) שלפנינו משתמע מהתקנונים הגדולים נוסח הרמב"ם, יוסף קארו (שולחן ערוך), הגאון מוילנא, ועיקרו "השפה" שבין השופט והעד. ואלה ההנחיות לשופט:
"עד" אינו מקצוע: אל תשפוט את מקצועיותו.
זכור שהעד מופקע מחייו הרגילים.
זכור שלעיתים עדות הינה טראומה.
זכור של"בית המשפט" ארכיטקטורת טרור.
העד מוטל למערכת סמלים וגינונים מאיימת.
העד מוטה על ידי הבעת פניך ושפתך.
אל תעיר על חזותו או שפת הגוף שלו.
אל תעיר על משלח ידו של העד.
אל תשאל אותו האם ירד לסוף דעתך.
מבחינת העד, התרבות(יות) שלך דכאנית.
אל תתקן את שפת העד: זהו טרור.
אל תסכם דבריו בשפתך שאינה מובנת לו.
קבל את שפת העד, תחבירו ודימוייו.
"עד" אינו מקצוע: לפניך בן אדם.
(יחסי שופט-עד: רשימה חלקית).