ראש השב"כ יובל דיסקין הודיע השבוע בכתב לאגודה לזכויות האזרח, על דעת מני מזוז, היועץ המשפטי, שהשב"כ מוסמך להפעיל האזנות סתר ולפגוע בפרטיות במקרה של "פעילות חתרנית נגד אופיה היהודי של ישראל". דיסקין שואב את כוחו בעניין זה מחוק השב"כ 2002 . חוק שניסוחו מופרז ומזמין הפרה מאסיבית של זכויות אזרח. חוק חירומי במהותו: טבעי לחברה במצור, מאוימת. כמעט תקנה לשעת חירום שנעשתה חוק קבוע. אם ממש נביט אל תוך החוק הזה נגלה שבאותה שעה מביטות בנו מתוכו שאלות לא פשוטות: מתי פעילות היא "פעילות"? כמה חתרני הוא "חתרני"? כמה יהודי הוא "יהודי"? האם יש "יהודיות" אחת בישראל? תקן יהודי מוסכם? האם הטפה גלויה לחופש דת מוחלט היא חתרנות? ממתי הגדרות סבוכות, מטרידות, כמעט בלתי פתירות שכאלה נמסרות לאחריותו של גוף ביטחוני כמו השב"כ? האם השב"כ, בהגדרה, אינו קהה מכדי לגעת בזה? האם ערך מוגן בכוח ("יהודיות"), תוך הפרת זכויות אזרח, אינו מאבד את עצם תכונת הערך שלו? יובל דיסקין והשב"כ אינם הנמען הראשון של תהיות אלה. הם צוברים סמכויות וכלים ככל ארגון כוחני. ויש להם כיסוי מוסרי (צדקני): "האופי היהודי של ישראל". הנמען הראשון הוא המחוקק, הכנסת. הנמען השני הוא מני מזוז. אבל הכנסת כמעט חדלת פירעון, ולכן מזוז הנמען הראשון, בעצם, כמעניק הלגיטימציה ליובל דיסקין. מה נאמר? מר מזוז, צדקנות (נוסח השב"כ) אינה יודעת שובע והיא זוללת בכל פה ובכל מצב, ואילו זכויות האזרח תמיד מאוימות, תמיד נמרטות, תמיד טעונות הגנה.