בינתיים קראתי את "העוקץ האפוקליפטי" בספרה של פרופ' ג'קלין רוז "השאלה של ציון: ציונות בלא-נחת", שראה אור בהוצאת רסלינג, בתרגום עודד וולקשטיין. פרופ' רוז מציגה את הממד המשיחי בציונות המודרנית, ואת ההיסטוריה הפעילה של "המשיחיות" משבתאי צבי (המאה ה-17) ועד להרצל, ועד לימין הקיצוני הישראלי של זמננו. משיחיות המנחה גם את הציונות החילונית, ומשפיעה, לדעת פרופ' רוז (מאוניברסיטת קווין מארי, לונדון), על הפרקטיקה ועל האתיקה של מדינת ישראל עצמה, מדינה כגוף פוליטי וצבאי, על היחס לפלשתיני, ההתנחלויות, לבנון ועוד. לפי מחקרה, החזון המשיחי שביסודנו הלאומי הוא הקובע את הווייתנו ומעשינו הפוליטיים והפיזיים היום. חזון משיחי במובנו כהאצת ההיסטוריה, כהפקעה עצמית של גורלנו, כצדק היסטורי המתרחש באחת. המאמר של פרופ' רוז נשען על כתבים וטקסטים של גרשם שלום, יעקב טלמון, תיאודור הרצל, חיים ויצמן, מרטין בובר, בין השאר. לכאורה משכיל ישראלי אמור להכיר את רוב מקורותיה של ג'קלין רוז, ואף את תווי מאמרה הבהיר (והעיתונאי באופיו), ועדיין אמליץ לו לקרוא אותו, ואף להציע אותו לתלמידי תיכון.
רק תועלת מצאתי ב"אחריך נרוצה" (510 עמ', הוצאת "ידיעות") של הרב יובל שרלו, שהוא פירוש על "שיר השירים", כולל...